[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אמנון זנדמן
/
כבר חלפו שש שנים ?!

ובשעה ארבע שלושים וחמש לפנות בוקר הופרה שלוות השחר בקריאת
המואזין שבקעה מהמסגד שבכפר השכן. זמן רב חלף מאז נתתי דעתי
לקולות אלו המגיעים משם ולא זכור לי שאי פעם טרדו הקולות את
מנוחתי. הפעם , להבדיל , התמלאתי חימה. חשתי כאילו זר פלש אל
ביתי והוא מאיים על שלום הבנות ועל שלומך שלך.
דבר ראשון, רצתי כמטורף להגיף את כל החלונות.
"משוגע...משוגע..."לחשתי לעצמי."מה קרה לך? הרי זה קורה כך כל
יום. אם זה לא הפריע לך עד כה אז הנח לזה. הרגע כבר." אבל לא
יכולתי להשתלט על הרעד. אחרי שהחלונות נאטמו והקולות נעשו
חלושים, כאילו בקעו מבקבוק אטום, עברתי בחדרים. הבנות נמו את
שנתן מכורבלות בשמיכות הפוך שזה מכבר הופרעו ממקום רבצן בקיץ
שהסתיים.פרט לנשימתן החרישית לא שמעתי דבר. יכולתי לחוש איך
אני מתארגן על עצמי בהדרגה ואיך חיוך קטן מתפשט על פני. חרש
חרש, יצאתי מהחדר והילכתי על קצות אצבעותי אל המקלחת. לפני
שנתתי לזרם המים לשטוף ממני את שיירי הלילה, כרעתי ברך לפניך.
היית שקועה בשנתך. נשקתי קלות לשמורות עיניך והלכתי ממך אל
המים.

הקילוח החמים הסיר ממני לחלוטין את שרידיה האחרונים והקלושים
של החימה שהתעוררה בי הבוקר, וגם את קשקשי הלילה שעטו את גופי
שטפו המים, מטהרים אותי לקראת יום חדש שזה עתה הפציע.

בחמש וחצי בבוקר כבר נשקתי לך לשלום (כמובן שהתעוררת זמן לא רב
אחרי, חייבת להיפרד כמו תמיד), מתקשה לנתק עצמי מחיבוקך המפנק,
המתפנק. משפתיך שטעמו שפתי.

המונית הלבנה שועטת דרומה. הכביש פנוי . אלו השעות היפות ביותר
לנהיגה. ברדיו דיברה המגישה על יצחק רבין, מעוררת בי זכרונות
עגומים מהנסיעה להולנד לפני שש שנים. כעת החדשות. אין חדש.
כצפוי. ולפתע - ללא התראה - בוקע מן המקלט קולה של עופרה חזה
..."...תגיד לי איך , לעצור את הדמעות..." ואני, איני יכול לה
לעופרה חזה. כל כך אוהב אותה. כל כך כואב את לכתה. אני כולי
מרוכז בשירתה, פחות במילים - יותר בקול הזה שחודר את כל מעטי
המגן ומתביית לו על נימי נפשי .

הקריין בגל"צ מתאר לי את התמונות בעמודים הראשונים של עיתוני
היום. מטיח ביקורת בתמונות הבוטות של אחד מהם, משבח את האיפוק
של האחר, הרציני, השקול. אבל אפילו ב"צהוב" שבהם יש ניצוץ אחד:
בעמוד הראשון. תמונה שכולה חמלה והזדהות - חייל שהזדמן למקום
הפיגוע שקרה אתמול בחדרה, חובש בקרעי חולצתו את אחת הפצועות
ועיניו, כך אומר המגיש, מלטפות את הפצועה במבט מרגיע ומפיח
תקווה.

אריק אינשטיין כעת:" לנצח אחי , אזכור אותך תמיד , וניפגש בסוף
אתה יודע..." מביט מהחלון, שמים קודרים, עננים דולפים "...ויש
לי חברים , אבל גם הם כבים, אל מול אורך המשגע...".
ואני יודע שזה כבר בלתי הפיך, מרגיש אותן, את הדמעות המצטברות
בזוית העין, חש אותו, את המחנק בגרון ... "תגיד לי איך - לעצור
את הדמעות" אני שר לעצמי ללא קול, אך לא מוצא את התשובה.
"...כמו גלים, אנחנו מתנפצים, אל המזח, אל החיים".  מביט
החוצה, הנהגים המעטים שקועים בנהיגה. השמש עוד לא זרחה והטפטוף
ממשיך כך שהם אינם מבחינים בי, איך אני מרשה לעצמי את הלוקסוס
הזה. הרי אצלנו (גברים) לא בוכים סתם ככה במונית, השכם בבוקר,
בדרך לשדה התעופה, גם לא ביום הזכרון ליצחק רבין. לא  - זה ממש
לא מקובל כאן.

מסווה בתיחכום-מה תנועת יד, מוחה דמעה שטרם זלגה, מביט נכוחה.
"יש לך איזו חתיכת נייר?" אני שואל את הנהג. הוא שולף משהו
שנראה כמו שארית של דף, בוצע אותו לשנים ומגיש לי את החלק
הגדול יותר, משאיר את החלק השני עבורו.(לא שמעת על פנקסים? אני
רוצה לשאול אותו אך מוותר. "ועט?". הוא שולף עט כדורי מכיסו,
עט מכורסמת אך להפתעתי, כותבת.

ואני כותב את כל זה באותיות קטנטנות, ומטמין בכיסי.

יום ראשון, 29 נובמבר 2001 , בדרך לשדה התעופה







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מספיק טיפש אחד
כדי לשרוף במה
שלמה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/11/02 21:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אמנון זנדמן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה