האמת היא שאין שום אמת, שכל דבר מציאותי שנראה לעין הוא בעצם
מזוייף... כך היא אמרה בקול המדוכא שלהוהניחה את כוס המשקה על
השולחן, כבר לא היה איכפת לה משום דבר... החבר שלה שנראה כמו
הבן אדם הכי מושלם בשבילה כבר היה נראה לה כמו שסתם אחד שהיא
לא מכירה... היא הרגישה שחסר לה... חסר לה המרץ שבו פשוט חסר
לה... פעם, הוא היה כל כך אנרגטי ומתלהב.
ככה היא אהבה אותו, לא מבוגר אלא מתלהב פשוט כך... ואז היא
הבינה, הוא התבגר... וזה דבר שלא יכלה לעשות, אז היא עזבה אותו
ועתה, נשארה בודדה פשוט בודדה... לבדה עם כוסות המשקה הריקות
שבכיור.
היא עטפה את עצמה בחלוק והמשיכה לכיוון חדר השינה והייתה מתה
שפשוט יבוא עמה עם המרץ שבו. תמיד החיים שלה היו ככה, עלובים
ללא שום משמעות ולעיתים רחוקות היא הרגישה שכיף לה,שעכשיו היא
מאושרת...
גם בתיכון זה היה כך, היא אהבה אותו כל כך, את רונן. ואז ירדן
צחקה לה בפרצוף כשהיא מסתובבת איתו ומנשקת אותו בכל הזדמנות...
אז, אז היא פגשה את ירדן שהראה לה קצת מהכיף ועכשיו כשהיא עזבה
אותו מה נשאר לה? המאפיה? הכנופיה? פעם היא הייתה עושה הכל
בשביל המאפיה, הכל בשביל כלום והיום כל מה שמעניין אותם זה
זיונים וסמים, ובקושי המאפיה עצמה... היא חשה אבודה.
היא הרגישה שהחיים שלה זאת סירה טובעת והיא ידעה שאם היא תרצה
היא תוכל להתפכח ולחזור להיות מה שהיא הייתה פעם, ילדה אנרגטית
שאוהבת את עצמה, את המאפיה ואת הבנים שהיו עושים לה עיניים כל
הזמן.
היא הייתה יפה אבל מדוכאת, היא הייתה חכמה אבל לא היה לה ראש
ללימודים, תמיד היה לה פוטנציאל ותמיד היא השליכה אותו לאלפי
עזאזל... זה עיצבן את הסובבים אותה אבל כשהיא חשבה על זה גם הם
יכלו להגיע למקום הרבה יותר טוב אבל לחיים משעממים והיא לרגע
שוב חשבה, פעם, הם באמת היו שווים משהו, הם היו מעניינים אבל
כרגע הם במילא משעממים היא הסתכלה על עצמה, הסתכלה על הכוס
הריקה, הסתכלה עליה שוב ומילאה אותה ואמרה לו:
אתה מבין? כל חיי האמנתי שיש שם את האמת, שאני לא חיה סתם בלי
שום סיבה, שבאתי למלא פה משהו, תפקיד מסוים אבל לא.
הוא התעצבן כשהיא דיברה כך... כאילו היא זקנה ממורמרת.
כשהיא אומרת שהיא כל חייה... ובעצם כמה זמן היא חיה 24 שנים
עלובות?
היה לו חשק לתפוס אותה ולנער אותה חזק, חזק... שתיכנס
למציאות...אך היא הרגישה שזאת היא המציאות האמיתית...
ואז היא אמרה לו שעתה הייתה מעדיפה להישאר לבד וסילקה אותו...
אז, היא התיישבה ונכנסה לדיכאון התמידי שלה... היא הרגישה שאף
אחד לא מבין את נקודת הראות שלה... לרגע היא חשבה שאולי היא
זאת שהתבגרה יותר מכולם והם נשארו כמו ילדים קטנים עם תקווה
וסיפורי אגדות שבחיים לא יקרו...
היא חשבה שהיא בחיים לא תמצא את הבן אדם המתאים לה, היא חשה
שאין יותר תקווה ואז היא לרגע אחד התעוררה מהדיכאון שלה וראתה
שהבקבוק שלה נגמר...
היא לבשה ג'ינסשהיה קרוע, היא הסתכלה על הקרעים שמתחת לישבן
ועל הקרעים שבברכיים ואז היא נזכרה ברגעים שהיא הייתה חולפת
ליד הבנים והמבטים היו מופנים אליה... והרגישה שדיי זה דבר
שהיא לא רוצה שיחזור.
היא לבשה חולצה שגם לה היה מחשוף נכבד ונזכרה שהיא צריכה ללכת
ולקנות בגדים... היא התאפרה בשחור כדי שלפחות יראו שהיא לא
אותה המתלהבת שהייתה פעם ויצאה לרחוב.
היא הלכה לאט לכיוון חנות המשקאות שאז ראתה מספר נערים צעירים
שנראו לה בערך בגילה, שודדים את חנות המשקאות שהייתה גם חנות
ממתקים...
הם הסתכלו עליה לכמה רגעים והיא ראתה את ההתלהבות שיש בעיניהם,
את התשוקה לפשע... היא הרגישה שהיא רוצה להיות חלק מהםואז אחד
מהם צעק לה " היי מכשפה, רוצה בקבוק אחד?" היא צעקה לו שכן
והוא סימן לה שתבוא לקחת אותו ואז שאל אותה אם בא לה להתחפף
אתם לפני שהמשטרה תגיע... היא רצתה לומר לו שכן, באמת שהיא
רצתה אבל יצא לה לא.
הם נכנסו למכונית ונסעו, היא הרגישה שהיא פיספסה משהו אדיר
שאולי היה עוזר להנגד הדיכאון, היא התאהבה בו, גבר צעיר עם
עיניים כחולות נוצצות ושיער שחור קרה קלוע בצמות קטנות, הוא
היה גבוה, רזה ושרירי... היא חשה שהיא לא תראה אותו יותר והיא
החלה לבכות.
היא ידעה שחייה עלובים אבל למה הם ממשיכים ככה? למה יצא לה לא
במקום כן? היא לא יכלה להפסיק לבכות כשהגיעה הביתה... מזגה
לעצמה עוד כוס משקה ונזכרה איך שהוא ביטא את המילה מכשפה...
היא נשענה על הספה וניסתה לשקוע שוב בדיכאון העמוק שלה אבל כל
מה שיכלה לחשוב עליו זה הוא... והיא אפילו לא יודעת את שמו...