איכשהו הגענו לנושאים מוזרים.
"אני לא חושבת ככה!"
"למה לא? הרי זה נכון! הנשיא היא דמות שנועדה לרצות את הציבור.
הממשלה היא זו שמחליטה הכל!"
"ובכן... בקשר לנשיא יכול להיות שאתה צודק אבל בסופו של דבר
הכל החלטה של ראש הממשלה שאצלנו בישראל לא מקשיב לאף אחד חוץ
מעצמו! תחשוב על זה! המדינה שלנו במצב נוראי והממשלה לא עושה
כלום בנידון מכיוון שראש הממשלה שלנו הוא זה שמפיל את המדינה
והשאר לא יכולים להגיד לו מה לעשות!"
"אם זה באמת היה ככה אז היו עושים מה שעשו לברק ולביבי! היו
מעיפים אותם!"
"אבל אריק... אריק ישב עליהם!!! אתה לא חושב?" שנינו צחקנו
והוא הסתכל עליי.
"את מדהימה... אני בחיים לא אמצא מישהי כמוך..."
"טוב... בזה אתה צודק..." חייכתי "אני מתה עליך יניב!" נישקתי
אותו. אני ויניב ממש קרובים. אנחנו מתנשקים בפה, אוהבים אחד את
השני עד המוות אבל חברים? בחיים לא נהיה... אולי חברים במובן
הידידותי של המילה...
הוא שם יד על הלחי שלי.
"את כ"כ יפה... במיוחד לאור הנרות האלה..." אני חולה על נרות.
כל פעם שיוצאת אני מדליקה נרות ועושה שיעורי בית לידם.
הוא התיישב על השולחן שלי עם הרגליים על הרצפה. יותר נשען על
השולחן. הוא שלח לי יד ונשענתי עליו. כאילו מחובקים שכאלה...
חייכתי. עצמתי עיניים וחייכתי. יניב יודע שעם מילה אחת שלו אני
אעיף לעזאזל כל בנאדם שאני אכיר. אם הוא רק ירצה.
הוא יודע את זה. כמו שאני יודעת שהוא לא יעשה את זה בשבילי...
הוא לא יזרוק מישהי בגללי.
יש לנו אהבה מוזרה. הוא לא מתייחס אליי כמו שאני מתייחסת אליו
ואני חושבת שזו הסיבה שאני כ"כ אוהבת אותו... היחס שלו מרתק
אותי לפעמים. הוא כמו חידה בעיניי. חידה שלא אעזוב עד שלא
אפתור...
מצד שני... לא אעזוב אותו אף פעם...
יניב משוגע על פוליטיקה. הוא משוגע על הכל. הוא מאמין שכל דבר
בעולם מרתק. לפחות אותו...
אני אוהבת להיות לידו אבל אני אף פעם לא באמת לידו...
הוא רוצה להיות חוקר ובמאי ושחקן ורקדן ומדען ופועל לאיכות
הסביבה ו... וכל כך הרבה דברים...
אי אפשר לעקוב אחריו.
"היום אני רוצה להיות וטרינר!" הוא חייך והפיל את שנינו על
המיטה שלי.
הוא הרים לי קצת את החולצה שיראו לי את הבטן. הוא שם שתי
אצבעות עליה והתחיל "ללכת" איתן.
אני רוצה לנדוד ולראות כל חלק בעולם. מהדרום..." הוא הלך עם
ידו לכיוון הפופיק. עד למכנסיים ומתחתם קצת עד קו התחתונים.
"עד הצפון..." הוא העלה את האצבעות עד לחזה שלי, מתחת לחולצה.
הוא צחק והוציא את היד מתחת לחולצה שלי.
"חבל שיש לך חזיה..." הוא חייך את החיוך המושלם שלו.
"באמת חבל..." אמרתי בכל הרצינות שיש בעולם והוא החל להסמיק.
תמיד אנחנו זורקים רמזים. שנינו יודעים שהם לא מובילים לכלום.
עד שפעם אחת, היינו בגן והוא החליט להיות רציני.
"אני אוהב אותך! אני אוהב אותך ואני מפחד! אני מפחד שזה יגיע
למקומות ששנינו לא רוצים שזה יגיע אליהם!"
"אני מוכנה ללכת רחוק. רחוק ככל האפשר. אני מוכנה להתחתן איתך
ולהביא איתך ילדים לעולם. לוותר על כל התענוגות ולהיות סגורה
בבית בשבילך... אבל אתה לא מוכן..."
"לא מוכן מה?"
"לוותר על הכל בשבילי..."
"איך את יודעת את זה?"
"אני יודעת את זה כי אתה לא מדבר על זה... אז מדי פעם אתה זורק
מחמאה ומדי פעם אתה אומר שאני מדהימה. זה לא נותן לך את הזכות
לשחק בי ככה! כי לי אישית כבר נמאס.." קמתי מהספסל שישבתי
עליו. לא הסתכלתי אחורה כי לא רציתי להתאכזב. לראות שהוא לא
שם. רץ אחרי.
ואז לא יכולתי והסתכלתי אחורה. באותו רגע, שראיתי שהוא לא
מאחוריי, ידעתי.
אסור לי להיות בקשר עם האיש הזה.
הבנאדם מסוכן.