הוא נורא אוהב אותי.
הוא נורא נורא אוהב אותי.
הוא ממש אוהב אותי, משוגע עליי, מת לי על התחת, חולה עליי,
מעריץ אותי, מנשק את האדמה שאני דורכת עליה, שומר בצנצנות את
האויר שאני נושפת, ביחד עם עשן הסיגריות והבל השום שדחפתי לעוף
במרינדה של מאמא עוף שקניתי אתמול בסופר במבצע שניים באחד
לכבוד שהיה היום יום שבת, ולא סתם יום שבת רגיל אלא כזה מיוחד
שתכננו לעשות פיקניק בירקון, לא איפה שנחנקו האוסטרלים אלא
יותר מזרחה. אבל הוא הבריז. אז אכלתי לבד את העוף במרינדה
והקאתי הכל אחר כך. לא מספיק הוא עומד לעזוב אותי, אני מרגישה
את זה באוויר, אחרת הוא לא היה מבריז לי היום; שאני גם אשמין
ולא אמצא חבר חדש?! בחיים לא. שאני ארגיש רע?! רק בגלל סיבה
חיצונית, לא קשורה, משהו כמו מחזור נגיד או המצב במדינה. לא
בגללי ובגללו. בחיים לא.
הוא התקשר אחרי שעה לפלאפון שלי בדיוק אחרי שהצלתי אותו מטביעה
לא מתוכננת במי הירקון. פשוט, בצר לי התחלתי להוציא עצבים על
הפלאפון ואחרי שדיברתי והוא לא הגיב ושוב דיברתי והבנתי שהוא
לא מקשיב ניסיתי את שיטת הטילטולים המוכרת, והוא עף לי מהיד
וצנח על קצה הגדה השמאלית של הירקון ובמזל הספקתי להשתטח
ולתפוס אותו, כמו שפוסלים במשחק בייסבול, לפני שהוא צלל לתוך
המים העכורים. קצת נרטבה לי היד אז הוצאתי מייד מהתיק את
המגבונים מסירי האיפור שקניתי אתמול בסופר פארם במבצע היכרות
של חברת קרליין, ב 12 ש"ח, וניקיתי טוב טוב את היד. וגם את
הפלאפון שלי.
עשרים דקות אחרי זה, שזה היה כבר שעה בערך אחרי שקבענו, הוא
התקשר ואמר לי את כל הדברים שכתבתי אני בפתיחה. זהו, שהוא באמת
אמר את זה, אני לא המצאתי. ובכל זאת אני יודעת שהוא עומד
לעזוב, להשתחרר ממני, ולא בגלל משהו שהוא אמר. כמו שכתבתי, הוא
אמר שהוא מת עליי והכל והסביר שאחותו באה אליו פתאום, מעפולה,
והייתה חייבת שהוא יעשה לה טובה דחופה. ואני יודעת שבקשר לאחים
לא משקרים. אם רוצים להמציא משהו אז מאשימים בדרך כלל כל מיני
סובייקטים ערטילאיים ומיסטיים כמו רוח, כוחות טבע, שינה, סמים,
או כאלה גשמיים אבל שממילא בא לך לחנוק אותם לפעמים כמו שכן או
חבר נודניק שתמיד מסתבך. אבל אחיות ואחים לא שמורים לשעה
שרוצים להמציא צרה, אותם שומרים לצרות אמיתיות. לכן אני יודעת
שהוא לא שיקר לי. ואגב גם פגשתי את אחותו בערב והיא סיפרה
בעצמה שקפצה לבקר את ינאי. ככה היא אמרה, 'קפצתי לבקר', כמו
עפולאית או תל אביבית משנות השמונים.
ואחרי שהרגשתי בבוקר, כשהוא לא בא, נורא לבד והעליתי את כל
הזכרונות הקצת רעים שלי ממנו, את איך שהוא רצה להתחיל עם חברה
שלי ממש מתחת לאף שלי, איך שהוא אמר לי בהתחלה שהוא אוהב בכלל
עיניים ירוקות וששלי חומות כהות, איך שהוא בהה במלצרית הגבוהה
כשישבנו פעם לאכול באוקיאנה ברחוב הארבעה, ולא הסתכל עליי
אפילו פעם אחת, טוב, רק כמעט, אבל גם אז זה היה רק כשהוא החליט
שבא לו להגיד לי משהו ורצה לראות אם אני מקשיבה או בוהה כמוהו
בתחת של מלצרים. ובכל שאר הדברים האיומים שהוא עשה לי והשאיר
אותי תלויה כמו סמרטוט על חבל כביסה בחצר אחורית בבניין ברומא,
בשכונה שכל הבתים צפופים צפופים ואם אתה סמרטוט שבדיוק גמרו
לנגב איתו את החרא שהילד השפריץ על הקיר אז נורא לא נעים לך
מכל החליפות היפות של השכנים ומתחתוני התחרה של נערת הליווי,
הזונה, שתלויים על החבל ממול.
ואחרי כל המחשבות; ואחרי שחזרתי הבייתה מרירה ואפילו המבטים של
האנשים ברחוב, שתמיד מכפילים את עצמם כשאני עצובה או ממורמרת,
אפילו הם לא הצליחו לעודד אותי; וכל סרט שניסיתי לראות
בטלויזיה רק הבהיר לי כמה נשים יפות ומדהימות יש בעולם, בעצם,
ומה זה אהבה לעומת מבחר ומגוון; הוא עוד העיז להתקשר ולהגיד
שהוא לא יוכל לראות אותי היום בכלל.
אז הנה, הוא לא אוהב אותי. לא באמת.