הלילה בשיאו, מלווה בחושך מוחלט. כבישי הבקעה מפותלים, הררים
וגדושים בתהומות קטנים וחסרי משמעות. רכב פורד "טרנזיט" צבאי
עם 7 נוכחים, כולל אותי - כולם מעוטרים במדי צבא קרועים
ומלוכלכים. בתוך הרכב מעופפת לה אווירה של עייפות ממושכת
שנובעת מחוסר שינה מוחלט של הנוגעים בדבר. הדרך קצרת טווח (20
דקות נסיעה), ועם זאת נמתחת בכבדות לאורך פסי ההפרדה
המקווקווים. קולות פיהוק מגיחים מעבר כיסא הנהג, ואז - אז
מתחילים גם פרפורי הבטן להציק ללא הרף. פחד אלוהי.
לא ניתן להתעלם מפנסי כלי-רכב, שלעיתים קרובות מאוד חותכים את
רכבנו מהכיוון הנגדי. מדי פעם, גם נזרק איזה משפט שמטרתו לשבור
את השקט המאיים לקטוע בבת אחת את חייהם של 7 חיילים חפים מפשע,
שרק ביקשו להגיע למיטתם וליפול בשינה עמוקה, אפילו עמוקה עוד
יותר מזו המלווה את הנסיעה.
בעייני הסגורות למחצה, עדיין מסוגל אני לראות את צדי הדרך
החולפים מפניי במהירות כמעט מסחררת. שיחים, עצים, עמודים
ושלטים. גם פסי השוליים הצהובים לא נעלמים ממבטי, שכן לעיתים
פוגעים הם בגלגלי הרכב, גם מצדו השני של הכביש. מוסיקה חלשה
מלווה ברעשי-אין-קליטה מהרמקולים השבורים של הרדיו. כל שתי
שניות לערך, מכה לו פנס בוהק בדיוק בפניי, וכופה עליי שלא
להירדם.
כל תמונות המשפחה עוברות בראשי ברפרוף. כל החברים הקרובים, וכל
הימים האחרונים גם כן. ממש תסריט לדקות אחרונות של אדם המחכה
למותו. שירים שכתבתי נמחקים מזיכרוני ומבט מסכן של אהבת חיי
שאף פעם לא היה ביכולתי לממשה.
עוד קפיצות חד-פעמיות של הרכב. עוד חריקות הגלגלים על הכביש.
נוטים הצידה, ושוב מתיישרים. עוברים נתיב, ושוב חוזרים.
לפתע, כאב הבטן מתגבר. הרגשה של סיום עוטפת את גופי. אור חזק,
ועם זאת מרוטש תוקף את נקודת מבטי. חרטות פחד ממהרים לחנוק את
דאגותיי. סטייה כבדה וחדה ממסלול הנסיעה, צעקות חוסר הסכמה עם
מורה הדרך, מבטים מצטלבים, עיניים פקוחות לרווחה, קול עז של
התנגשות, מכה חזקה, אולי הכי חזקה שחטפתי אי-פעם מחגורת
הבטיחות.
הרכב התהפך לצדו.
לא נותרה טיפת רעש מהשקט הסואן שהיה לפני העלטה המוחלטת ששוררת
כעת. אם קודם היה כאב, עכשיו לא ניתן לחוש בו ברוב קיומו.
לפתע, כמו לקוח מתוך סרט, כאילו נשמתי יצאה מגופי, ראיתי את כל
המתרחש מהצד.
ראיתי רכב הפוך על צדו, חלקים לא מזוהים, שנראה שבאו רק לצורך
עיצוב הבמה, מפוזרים לאורך הכביש. גופות של אנשים גוססים,
שחטאם הנורא ביותר היה תרדמה, נמצאות בפנים ומחוץ לרכב.
זכוכיות שלא היו כה רבות קודם לכן, עכשיו מקשטות את סביבי
המכונית. והנה... הנה אני שוכב שם, כמו רוצה לחיות, אך לא
יכול.
קול הדממה נשבר עם הגיעם של אוטובוסים אדומים, סירנות, שיותר
מאוחר יתגלו לי כאמבולנסים. מלאכים לובשי חלוק לבן מחפשים
בייאוש אנשים אחרים, שניתן להוציא ממסלול המוות הזה. מה שנראה
כחסר סיכוי מוחלט. תופת. מלחמה.
ואני... גם אני שם ! זה לא הגיוני ! אני לא מת ! אם הייתי מת,
לא הייתי יכול לראות את כל המראות גדושי התיאורים האלה !
ואז, נשמע קול מוזר, המגיח מאחוריי, שקורא לי "קום !". לאחר
מספר קריאות דומות לאחרונה, מטשטשת תמונת סרט האימה. נהיה שחור
לגמרי. הקולות ממשיכים. לאט, לאט נפקחות עיניי, ופנס לבן חותך
את מראית עיניי. לאט, לאט, נגלה הפנס, כאילו נדלק עכשיו, אך
לא. והאור חזק מתמיד.
הרמתי ראשי קלות.
והייתה "טרנזיט". והיו הנוכחים כולם. והייתי אני. "קום", אמרו
לי, "הגענו. לך לישון."