אף אחד לא מכין אותך לקראת הרגעים האלה, את אולי רואה את זה
קורה לנשים אחרות, אך את היית קטנה מידי בכדי להבין איך הן
הרגישו. לא נעים לך להודות, שגם את, כשהיית קטנה, הסתכלת עליהן
באותו מבט של רחמים.

אני לא זוכרת את היום שהכל התחיל, אבל זה התחיל בשנה הראשונה
בתקופה בה למדתי לתואר הראשון.  זה מתחיל בחברותייך ללימודים
אשר מדברות נון סטופ על הדירה שהן משכירות עם החבר, ועל
הארוחות הרומנטיות שהוא מכין לה, ואז כמובן השאלה המכוערת הזו
שמופנית אלייך- "יש לך חבר?", ואז את מרגישה את כבודך נרמס,
ומנסה לסגל לך קול טבעי ונינוח כאשר את עונה "לא ממש", ואז לא
מספיק שהיית צריכה להתמודד עם שאלה כה מעצבנת, הן מסיימות את
הנושא במבט מרחם והמשפט ההזוי "גם לך זה יקרה, יום אחד..."

אבל כאן לא מסתיים הסיפור, שנה שלישית, כפטריות שצצות לאחר
הגשם, הן החלו להגיע עם טבעות אירוסין, תוך כדי שהן מציגות
אותן לראווה הן גם משרבבות משפטים כמו: "מגיע לי", "הגיע הזמן"
וכו'. יום אחד אני יושבת לתומי בהפסקה עם אחת הבנות, ומתחילה
ללגלג על התופעה החדשה, כאשר לפתע השותפה לשיחה שלי מרימה את
ידה ואומרת "הטבעת שלי נמצאת בתיקון", לא ידעתי אם לצחוק או
לבכות, ואז שוב המשפט הזה "יום אחד זה יקרה גם לך".


מה? מה יקרה? אני אפגוש אביר? נסיך? יש דבר כזה בכלל? הרי אין
לנו שושלת מלוכה בארץ, אז נסיך בטוח אני לא אפגוש, רוב
הסיכויים שאני אכיר מישהו שיעיר לי על המשקל, על איך שאני מנקה
ועל זה שאין לו זמן לדבר עכשיו כי יש משחק של "מכבי תל-אביב"
עכשיו בטלוויזיה. עדיף כלום מכמעט... לא?

"אולי את בררנית?", "מה את אומרת להם בפגישות?", "איך זה
שלבחורה כמוך אין אף אחד?" כל השאלות האלה שמנסות להבין מה
בעצם לא בסדר בבחורה הזאת שאין לה מישהו רציני.

תצאו אתם עם אחד שבמסעדה מלקק את הרוטב מהשולחן, ואחד שמתמקח
עם המוכרת על העלות של הפרח, או עם אחד שאומר לך שאם תרדי עוד
5 קילו תראי "פצצה".

לא תודה! בררנית אחותכם. תעזבו אותי בשקט, ותנו לרווקות לחיות!
קרציות...