שתיים וחצי לפנות בוקר חדש שעולה לאיטו הרחק מעבר לאופק השחור
הרחוק. יושבים בחמ"ל ובוהים בטלפונים, מסתכלים על הקשר שמסרב
להתעורר, משחקים שש בש או קוראים את הספר החדש של אתגר קרת,
מסתכלים על השעון שתמיד עובר לריצה קלה דווקא כשאתה מת שהוא
ידפוק איזה ספרינט.
זה לא שמשעמם פה, פשוט אחרי שנה שאתה תקוע באותו חדר עם אותן
מפות על הקיר, אותו הנוף הנשקף מהחלון (בעצם גם אותו החלון),
משהו בכייף נעלם, החשק הולך. אם פעם היית מורעל על התפקיד, באת
שעה לפני המשמרת ונשארת שעתיים אחרי, היום אתה מגיע ברגע
האחרון ומשתדל לעוף משם ברגע שגומר לאפס את המחליף שלך. כבר
אין לך כח להיות נחמד לחיילים ולעזור לכל מי שלא מכיר את
הנהלים. אתה פשוט צורח עליו קצת ומנתק לו בפרצוף. ברור שאחרי
שאתה עושה את זה לסמח"ט ויושב קצת בפנים אז אתה נהיה קצת יותר
מנומס, אבל גם זה עובר לך תוך יומיים.
פעם ידידות שלך עוד היו עוזרות לך להעביר את הלילה - סמב"צית
באיזה חמ"ל נידח בשטחים או בק"שית במוצב מרוחק היו מדביקות לך
את הטלפון לאוזן כל הלילה. היום הן באמצע הטיול לאוסטרליה,
לפני מבחני סוף סמסטר או יומיים לפני הפסיכומטרי. לך תתקשר
אליהן בשעה כזאת. במקרה הטוב תקבל ניתוק בפרצוף ושבוע חרם. זה
לא שהצעירות של היום סתומות או משהו, זה פשוט שלא כייף לדבר
איתן. אין לכם את הקטעים שלכם, את הנוסטלגיה המתקתקה מהתיכון,
את הזיכרון של המורה ציפורה מתיישבת על מלאווח, את כל השטויות,
זה פשוט לא זה.
אז מתוך שעמום מתחילים לעבור על התיקים שזרוקים כבר שנים בארון
של הקמב"צים. דווקא יש שם דברים נורא מעניינים - תמונה של
המפקד שלך כשהוא עוד היה סג"מ מושתן, נייר צהוב מתפורר עם לקחי
מבצע של"ג, שלד של ג'וק, תצ"א של הבסיס לפני שבנו את המגורים
החדשים, תמונה של הקצינת חינוך בביקיני. הופה. אתה הולך
לשירותים לכמה דקות, דוחף את התמונה לכיס...
והזמן לא זז, קיבינימט. למה לוקח ללילה המסריח הזה כל כך הרבה
זמן לעבור? למה תמיד כשישנים אז הזמן תופס טרמפ על מטוס סילון
וכשאתה במשמרת אז במקרה הטוב הוא נגרר אחרי קורקינט?
תופס את הסמב"צים המסכנים, מחלק מטליות ומגבים ומכריז על פ+1
למבצע "אמבה" (אמא ממבי בליל הסדר). הראשון שמוחה מרגיש מיד
כמה אני עצבני, האחרים דוחפים ופלה לפה ומתחילים להבריש. אחרי
רבע שעה המקום מצוחצח. רבע שעה, כוס אמק!!! ביום נקיון חודשי
לוקח להם ארבע שעות רק להבין איך בדיוק מחברים את המטלית למגב.
לך תנצח את הסורים עם החיילים האלה.
בכל מקרה, אחרי שעות אין ספור מואילה בטובה השמש להתמתח ולצאת
מהשק"ש. סוגר פינות אחרונות, מאפס את מחליפי על ארועי הלילה
הסוער, נכנס לחדר ומתעלף על המיטה. אחרי מה שנראה כמו שתי דקות
אתה מקבל טלפון נזעם מחברך לתפקיד ששואל למה לעזאזל אתה מאחר
לו כבר בעשרים דקות.
תחי מדינת ישראל, כל הכבוד לצה"ל!!! | 