בין שיפות המים תרנו סביב, נקבה כרינו בסלע.
גם מימרת קדושים לא תאפיל על מפעל חיינו.
כשאדמות תחש הכשרנו לחקלאי, אגלי זיעה ניגרו מפנינו המסוקסות
.
בשניים חקרנו נופי הארץ ובשניים נביע התפעלותנו.
כמקשה חברתית התבצרנו קשים ככיפה גיאודזית,זוהי נאמנות שאינה
יודעת גבולות;
כמין דואליות שאיננה דועכת.
בו בזמן הגיעה השעה וזועזעו אושיות, סוללת רכבות הגיעה, מסווגת
"איפה ואיפה".
בקול סמכותי זה יודיע: "אתה למחנה" ו..."אתה למשרפה".
במרוצת השנים המגור לא יסור והכאב עדיין מקנן כבזמן אחור.
בשניים החלו דרכם כשני חודי חניתות וכעת נשאר האחד, לבכות. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.