"את יודעת שזה לא ילך ביננו."
שוב הוא  מסתכל עלי במבט העצוב הזה שלו. ושוב אותו משפט שאני
כל כך שונאת, ושומעת כל כך הרבה.

"אני חושב שאת הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים."
הוא נוטע בי תקווה, שמשהו השתנה ביחס שלו אלי. הוא אוהב אותי,
שומעים בקול שלו. רוצה להיות רק איתי. אף אחת אחרת לא חשובה.

"אבל את יודעת שזה לא ילך."
הוא אומר, ומנפץ לי את הלב לרסיסים. כל כך רציתי שהפעם זה יהיה
אחרת. כל כך קיוויתי שהפעם זה יצליח, שהפעם.. באמת נהיה יחד
לנצח, אני והוא, כמו רומיאו ויוליה, רק בלי המוות.

"אני אוהב אותך."
הוא אומר בפשטות, כאילו זה לא משפט שחורץ גורלות, לא שם לב איך
הלב שלי עושה זינוק למעלה, היישר לגרון, ודמעות של אושר ממלאות
לי את הלחיים. אוהב אותי, אוהב.. גם אני אוהבת, כל כך אוהבת..

"אבל אותה אני אוהב יותר."
בשניה הוא גורם לדמעות האושר, להפוך לדמעות של ייאוש. אוהב
אותי, אבל אותה יותר. וגם עכשיו הוא הולך אליה, כי אותה הוא
אוהב יותר. ואני? מי אני בכלל.

"אני חוזר אליך."
הוא חוזר, ואני, כבר אין לי כוח להלחם. אני רוצה אותו, כל כך
רוצה אותו. הוא תמיד בא, ואחר כך הולך. אני כל כך אוהבת אותו
כשהוא איתי. אם רק היה לגמרי שלי, לא הייתה מאושרת ממני
בעולם.

עכשיו אנחנו ביחד, והוא מחבק אותי, חזק חזק, ואני רק שלו, והוא
רק שלי. הוא מצמיד את שפתיו לשפתיי, ואני מרגישה בעננים. כל כך
ציפיתי לזה, כל כך חיכיתי, והנה זה קורה. הנשיקה הראשונה שלנו,
והיא טובה יותר ממה שאי פעם דמיינתי. אנחנו יחד, ואנחנו
אוהבים, ושוב דבר לא יהרוס את זה.

הוא מתרחק ממני, לאט לאט, ומסתכל לי בעיניים.
"אני אוהב אותך." הוא אומר.
אחר כך הוא הולך, ויותר אני לא רואה אותו לעולם.