אני הוא קוצר הנשמות, מלאך המוות. תפקידי הוא לקחת אנשים לעולם
הבא. אתם בטח חושבים שאני רשע, אבל לא. אני נורא נחמד שמכירים
אותי. פעם הייתי גם נורא בודד. עכשיו אני לא. רוצים לדעת איך?
תשמעו.

זה היה במאה ה-20 אני חושב. לקראת סוף המאה. 6 מיליון שנים אני
עובד, וחוץ מלדבר קצת עם האיש שמת באותו רגע, משעמם לי מאוד.
ואז פגשתי אותה. היא הייתה בחורה צעירה, שהתאהבה באיזה מלאך,
שרצה להתחיל איתה. מה שהיא לא ידעה זה שאחרי שיוצאים עם מלאך,
מתים. אתם רואים? אני אולי מלאך המוות אבל יש יותר גרועים
ממני. בכל מקרה, המלאך זרק אותה. והייתי צריך לבוא לאסוף אותה.
היא נורא בכתה שבאתי לקחת אותה. תמיד אני רואה אנשים שמתחננים
שאני לא אקח אותם, אבל היא הייתה שונה. ראיתי את הסבל שלה, את
כל מה שהמלאך עשה לה. והחלטתי לקחת אותה לביתי. כן, יש לי בית,
והוא לא קודר, אלא, נחמד כזה.

בקיצור, לקחתי אותה הביתה. ידעתי שאני עושה מעשה חמור, כי היא
צריכה לעבור לגיהינום, כי ככה זה שהולכים עם מלאך. ואני ניסיתי
להסתיר אותה מהבוס. לי ולבוס הגדול היה הסכם: אני לא משנה כלום
בזמן ובהיסטוריה, והוא מרשה לי לא להחזיק בבית שלי במקום לחיות
עם כל המלאכים בחדרים בשמיים. עכשיו הפרתי את ההסכם, מעניין מה
הוא יעשה לי. אני חושב שאני מחכה לזה בצפייה, הרי כל כך משעמם
לי!

אז לקחתי אותה הביתה, היא הייתה בהלם, היא עדיין לא קלטה מה
שקרה. ואז, זה קרה: היא הבינה מי אני, היא הבינה איפה היא,
והיא הבינה למה היא פה. היא התחילה לצעוק, לבכות ומה לא. עכשיו
זה התור שלי להיות בהלם, הרי הצלתי אותה ממוות. מה היא מתנהגת
ככה? באיזה זכות? נראה לי שאני אקח אותה לגיהינום כמו שצריך.
ואז אני רואה את המבט המתחנן שלה, היא אמרה לי שהיא מודה לי
מאוד, והיא תעשה בשבילי הכל. בעצם למה לא? אני בודד מאוד, וקשה
לארגן את הבית. אז אני אשאיר אותה בתור עוזרת.

"תביאי לי את השעון חול של תומר סיוון. אני צריך לקחת אותו עוד
מעט" "אין בעיה מתוק, תפוס!" ככה מתנהלים חיינו, אני והיא חיים
ככה כבר שנים. כל יום אני מחכה לביקור של הבוס, שיבוא ויעניש
אותי על מה שעשיתי, ואני לא מבין למה הוא לא בא. ואז באותו
יום, צלצל הקו מהבוס. "קוצר, אני רוצה לדבר אתך" נכנסתי לפחד.
אמרתי לה שאני אוהב אותה, ואני צריך ללכת.

עליתי לשמיים, ונכנסתי למשרד שלו, משרד גדול, עם נוף יפה לכדור
הארץ. "או, שלום. שב." התיישבתי, מה אני אגיד לו לא? "איך
העבודה?" "בסדר גמור" "איך הבית?" "נחמד מאוד." "אוקי, רק
רציתי לדעת איך אתה מרגיש." לא האמנתי. איך זה יכול להיות? איך
הוא לא יודע? "אני כן יודע." אמר הבוס בחיוך, "אבל גם למלאך
המוות מגיע אישה לא?"

הערה- הסיפור נכתב כמחווה לספרו של טרי פראצ'ט- mort או תרועת
מוות בעיברית.