מכתב לך, ליחיד שבאמת אהבתי...

היום בכיתי.  בכיתי בגללך, ובכיתי בגללי.  בכיתי בשביל שנינו.
היום הסתכלתי, שוב, בתמונה של שנינו, אחרי שהמון זמן לא
הסתכלתי בה כי פחדתי שהכל יחזור אלי פתאום.  כמה שנינו נראינו
מאושרים אז.  אם מישהו היה אומר לי אז שהקשר בינינו יגמר ככה,
הייתי צוחקת לו בפנים ואומרת לו "לעולם לא! אני לעולם לא אתן
לזה לקרות".  אבל נתתי.  או שאתה נתת.  ואולי זה היה בקלות
יתר.
אתה זוכר כמה שכנועים היית צריך לשכנע אותי כדי שאני אסכים
להצטלם? אתה זוכר כמה הובכתי כשאמרת לי לשבת עליך? אתה זוכר
האישה שהתקרצצה עלינו כשהצטלמנו? איך היא רדפה אחרינו גם אחרי
זה?  אתה זוכר מה שהיא אמרה?  אני לא יכולה לשכוח... היא אמרה
איזה זוג חמוד אנחנו... שאנחנו מתאימים ושאנחנו נראים טוב
ביחד...  זה גם מה שיונית אמרה כשהבאתי לה את התמונה שעשינו
בשבילה...  התמונה הזאת היא הזיכרון המוחשי היחיד שנשאר לי.
עכשיו זה קצת פחות משנה וחצי שאנחנו מכירים, וקצת יותר מחצי
שנה שאנחנו בקושי מדברים.  עכשיו זה קצת פחות אתה, וקצת יותר
אני.  עכשיו זה קצת פחות כאב, וקצת יותר זיכרונות.
אני זוכרת את הפגישה הראשונה שלנו לכל פרטיה.  אני זוכרת כמה
שמחתי לראות אותך סופסוף.  אני זוכרת איך נכנסת לקריון עם חיוך
ענקי ואיזו נשיקה רטובה הדבקת לי...  אני זוכרת איך הרגשתי כל
כך כיף להיות בחברתך, איך שזה היה בדיוק כמו שחשבתי שזה
יהיה... אני זוכרת איך חיבקת אותי בסרט, ואיך שבהתחלה לא
שיתפתי פעולה, אבל מהר מאוד נתתי לך לחבק אותי כמו שצריך כי
פשוט נהניתי מזה... כי פשוט רציתי את זה...  ואיך אח"כ הלכנו
ברגל עד לסבתא שלי, וישבנו המון זמן מתחת לבית שלה והצקת לי...
ואני זוכרת את החיבוק החזק שחיבקת אותי כשהלכת... חיבוק
שכאילו הבטיח לי שיהיו עוד כאלה.

אני לא מסוג האנשים שנוטרים טינה.  על כל הדברים שעשית, כבר
מזמן סלחתי.  את כל הדברים שאמרת כבר מזמן שכחתי.  אבל יש דבר
אחד שאני לא אשכח לעולם.  אני לא אשכח לעולם אותך.  את כמה
שאהבתי אותך.  את כמה שאני אולי עדיין אוהבת.
אני זוכרת את הריב הראשון שלנו.  הריב שגרם לנו להתקרב.  שיגעת
אותי, הטרפת לי את החושים, כמו שאני עשיתי לך יומיים קודם.
רציתי לספר על זה ליובל, אבל במקום זה, סיפרתי את זה בטעות לך.
כמה שכעסת עלי אז... הייתי בטוחה שזהו.  שלא יהיה לי אותך
יותר.  אבל סלחת לי.  וזה מה שקירב אותנו עוד יותר.  אז, זו
הייתה הפעם היחידה שהסתרתי ממך משהו.  ואתה אפילו לא יודע את
זה.  לא אמרתי לך, שישר אחרי שבטעות שלחתי לך את ההודעה עם
השיחה המועתקת שלנו, שלחתי את ההודעה גם ליובל.  כמו
שהתכוונתי.  ומיד אחרי זה שלחתי לו הודעה: "אני אוהבת שהוא
משגע לי ת'מוח.  הוא עושה את זה בצורה חמודה שאני פשוט נהנית
מזה... הוא מקסים אותי כמו שאף אחד אחר לא הקסים קודם...".

אני לא מצטערת ולא מתחרטת על שום דבר שאמרתי ועשיתי.  אני לא
מצטערת על שלא אמרתי לך שאני אוהבת אותך עד שפגעת בי.  אני לא
מתחרטת לשנייה על שלא הסכמתי להתפשר ולוותר על דברים שחשובים
לי רק כדי להיות איתך.  אני לא מצטערת על שלא הסתרתי ממך שום
דבר.  ואני לא מתחרטת על זה שהכרנו ונפגשנו והתאהבתי בך.
אני גם לא כועסת.  לא עליך ולא עלי.  אני לא כועסת על שהתאהבת
בחברה הכי טובה שלי.  אני לא כועסת על שניסית להגן על עצמך
ולהצדיק את מעשיך.  אני לא כועסת על שעדיין אהבתי אותך ורציתי
אותך אז, למרות הכל.  ואני לא כועסת על שאני עדיין חושבת עליך
ועדיין מרגישה כלפייך משהו.

אני עצובה.  אני עצובה על שאין לי אותך.  אני עצובה על שלעולם
לא היה לי אותך.  אני עצובה על שלעולם לא יהיה לי אותך.  אני
עצובה על שאני רוצה אותך... עדיין.
אין לך מושג עד כמה שהקשר שלנו חסר לי.  עד כמה זה מכאיב לי
לראות אותך מחובר באי-סי-קיו ולא לדבר איתך.  אבל גם אין לך
מושג כמה זה כואב לי כל פעם שאני מדברת איתך.  כל מילה שאתה
אומר מחזירה אותי שנה אחורה.  אחורה לתקופה שבה היינו מאושרים.
לתקופה שבה לא האמנתי שמשהו או מישהו יכולים לפגוע בקשר
המושלם שהיה לנו.
התבגרתי מאז.  אני אדם שונה.  אני חזקה יותר.  אני מודעת יותר.
אני למדתי כמה דברים על החיים.  והכל בזכותך.  תודה.  אבל דבר
אחד... דבר אחד לא השתנה.  גם היום, כמו אז, אני יודעת שאם
תיתן לי רמז הכי קטן, שאתה רוצה שאני אהיה שלך, כמו פעם, אני
אלך אחריך בעיניים עצומות.
אני זוכרת איך אהבת אותי.  אני זוכרת איך אהבתי אותך.
כי אתה האהבה הראשונה שלי.  וזה יהיה הדבר האחרון שאני
אשכח...



http://stage.co.il/Stories/202232
המכתב האחרון...
לא נדרשו יותר.