זמן:
בעיניים נפוחות מכאב ודמעות ירדתי לרחוב. בגדים קרועים ונעליים
בלויות. הספקתי עוד לקחת את התיק הישן ולשים בו קצת מים ולחם.
צעדתי לעבר הים. הים היה רחוק...והיה לי זמן. זמן. לא, לא היה
לי שעון, השארתי אותו ליד המיטה, המחוגים ממילא איבדו תחושה
מזמן. הלילה היה כולו שלי. נראה היה לי שהירח פחד ממני. הוא
הסתתר לו מאחורי עננה שחרחורת, שנדמה היה כי התחפשה לארנב.
אפילו בחושך של הלילה יכולתי לזהות אותו. חפרתי לי בור בתוך
החול. וישבתי שם. ישבתי וישבתי וישבתי. כל מיני מחלות מחופשות
לאנשים עברו לידי. חלק הסתכלו, חלק גם חפרו לעצמן בור דומה
לשלי ונשארו שעה או שעתיים, חלק נשארו כל הלילה.
היה לי חם כשהתעוררתי. לידי שכבה לה נסיכה. היא היתה כל כך
קטנה, בת 5 או 6, אולי יותר, עם בגדים קרועים ונעליים בלויות.
ליטפתי אותה. נגעתי בשערה האדמוני ברוך...אצבעותיי שקעו בתוכו.
היה לה נעים ככה, להתפנק, להתרפק על כאבים חבויים ואהבות
נשכחות. להיות איתי בתוך הבור חול שלי. יותר לא בכיתי. שכחתי
שהיה לי אי פעם עצוב. אולי זה החול, והים, והירח הפחדן
והנסיכה-ילדה שגרמו לי לשכוח. מה שבטוח, יותר לא בכיתי אף
פעם.

כשהתאהבתי בך, עוד לא ידעתי שזה אתה.
חשבתי שזה הירח המלא.
שהאור שממלא לי את החדר כל לילה בשבוע האחרון, מהכוכבים.
הייתי יושבת וסופרת אותם...ומבקשת אלפי משאלות.
אף פעם לא ביקשתי שתאהב אותי.
אף פעם לא רציתי להיות רק שלך.

אוהב, לא אוהב, אוהב, לא אוהב...
החרציות תמיד משקרות.

נגעתי וצללתי...היה שם שקט. שכחה.
אהבה.

"אני נושכת שפתיים מאז. אתה יודע. אני שותקת. דממה אופפת את
עולמי מאז. השיחה הראשונה שלנו - התמסרנו לדממה...ומאז אני חלק
ממנה: הנחתי את הפלאפון על הסלע, ונתתי לך להקשיב לרוח. הרוח
טירפה, היא דיברה בכל השפות, כאילו מנסה למצוא את השפה המיוחדת
הזו, שלי ושלך, ולתת לה הסבר. שמעתי את השקט שלך גם ממרחק כזה,
וידעתי שאתה שם. מחכה לי, שאנשום דרך הפומית..שתוכל להישאב
לעוד דקה או שתיים. זה ארך 4 שעות. אולי יותר. לא ידעתי...
וכשניפגשנו, בסוף, עמדנו והסתכלנו אחד על השני. שמעת את השקט
שלי...ואני את שלך. כמה שאהבתי אותך אז...
היית כל כך יפה, עדיין.
אחרי הטיול חזרתי אליך... כל כך התגעגעתי. ואז הזדיינו...
רציתי אותך...חשקתי בך...אבל אתה. אתה לא היית שם יותר. לא
היית לי עוד.
היה לך על הפרצוף את המבט הזה. כאילו אתה הזונה. שנאת אותי. לא
יכולת לגעת בגופי כמו פעם...ללמוד אותו, לשקוע בתוכו, להיות
חלק בלתי נפרד ממנו. לעולמים. הייתי טמאה לגופך, לליבך.
אוננתי עליך. גמרתי עליך לבושה, רטובה בין הרגליים ודמעות
יבשות של השפלה זלגו...ומילאו את כל המיטה...שחינו ביאוש,
שנינו, אני ואתה..בידיעה המרה שזה הסוף של האהבה...

"את מגעילה אותי, הכוס שלך מגעיל אותי." הוא מילמל בליבו..ואני
שמעתי...
סוג כזה של סקס עוד לא עשינו. שאתה נגעל ואני מאוננת. ואם אני
זוכרת היטב שכחנו להכניס את זה ברשימת ה"מה עוד לא הספקנו
לעשות עד...".שהכנו לפני שנסעתי ממך לעולמים...
אני חושבת שהדבר האחרון שהספקנו לעשות והיה חלק מ"הרשימה" היה
להתקלח ביחד. אני לא זוכרת אם הזדיינו במקלחת, אבל בטוח
התקלחנו. זה היה ביום שטסתי. ומצחיק...שאתמול, התקלחנו ביחד
שוב..וזה בכלל לא היה אותו דבר. רק השערות שלך במקלחת אחרי
שהלכת נשארו לי זיכרון מתוק של פעם.

לא ניקיתי את המקלחת, פחדתי שהשערות שלו ישטפו לביוב, ואז
שוב...יעלם לי הזיכרון.

כשחזרתי, כעבור כמה ימים...או חודשים...או אולי חלפו להן כבר
כמה שנים, גיליתי שכל המזכרות שהשארתי עדיין כאן. חלקן כבר
העלו אבק, חלקן איבדו את הריח. השערות שלו כבר הסתבכו בקוצים
של השטיחון במקלחת. השפיך שלו על הרצפה כבר הפך לכתם חום
ומלוכלך..ורק הריח, בקצוות של הכרית, עוד נשאר. הנחתי ראשי על
הכרית, והתכרבלתי בתוכו, בתוך הריח שלו, שאפתי אותו לתוכי,
בתעלות אפי זרם ריח גופו אל ליבי...

הוא נהג לצחוק עלי שאני יוצרת סצינות רק כדי שיהיה  לי על מה
לכתוב. ושלו יהיה אלבום משולש.
אולי הוא צדק...האונס, הטיול, הזיונים...סצינות של
שיגעון...השיגעון....

כבר עברה שנה. ולא קרה כלום...
החרציות עדיין המשיכו לשקר.

אהבה...ככה קראתי לו.

"כל עוד היית בי, המילים יצאו ממני בשצף קצף...עצמתי את עיני
והמילים יצאו החוצה, ופתאום..שקט תעשייתי... אולי לזה אתה
מתכוון כשאתה אומר שאין לך מוזה... וכשהלכת, המחלה באה. "

"המחלה - הפרק הבא"