שיר לזכרם :
נקרית אליי  כמקבת  נחרצת מבין ההריסות ,
, פעיית  הילד  פורח נשמתו ,
, זו היא שיגרה של יום ביומו ,  
,  מדשדש ברגלי  התהום
מוצא רק אבדון וקלון.
בקול צרימה חרישית,
. נודע לנו על עוד מאירועי האתמול
והארץ   עוכרת  יושביה  ,
קוטפת פרחי ניצנים,
גידעי מוות  עריריים .



תוגה אופפת  אין כל עבר
פצעי מוות דוממים , חיילים בשדה קרב ,
מלאו להם שמונה עשרה ,כך המפקד חשב ,  .
ובמך הגורל , חולטה  נשמתם.
האור  הצהיר  מקלח פניהם , וחורץ  גורלות.
להארות! להארות! את דמם ,זועקת אמם .
גור האריות הפצוע זועק ממכמונתו ,
די לקטל! עצרוהו באיבו.


שני מכתמים  הספיק לכתוב לפני שמת ,
" שיר לחסדו של האל" ושיר לאינותו".
ועל חברתו חשב , האם היא אוהבת אותו ?
תלה עצמו באילן גדול , כעת מרצד בין תכריכים ,
בין אדמות תחש  , תלוליות ורגבים.  עוד רבים כמותו ,שואלים,
איפה  היה אלוהים?.