למה אני מחייכת, אתה שואל אותי בלי הפסקה, כאילו שאתה באמת לא
יודע.

כשאני נמצאת בין כולם, מקשיבה, אני מרגישה כחלק מכל ההוויה אך
מבטי תלוי בתקרה, ואני מחייכת בתוכי לשמיים.

אפילו אם אני לא מאושרת כל כך, אפילו אם רבים הדברים שמפריעים
לי, לעיתים אף שונאת את חיי לרגע, רוצה למות, ועדיין נקודות
אור קטנות ככוכבי השמיים את היום מאירים לי.

"למה את מחייכת?"
אתה שואל בלי הפסקה, כאילו אינך יודע שזה אתה, אני מחייכת
בגללך, באשמתך, בזכותך.
זה קורה לי רק לידך, כשאני איתך, פתאום מתעמקות גומות החן
בטבעיות כשלושה סנטימטרים מתחת לקמטי האושר שמופיעים בזויות
עיני.
שאותו הרגע יישאר, לנצח, לא מוכנה לשחרר, ולעיתים דווקא באותו
רגע חוששת
שתלך ולא תחזור, ששוב לא אראה אותך, ויעלם האור
כי אתה, אתה האור שלי.

חלפו יומיים של נצח מאז ראיתיך לאחרונה ואני שוב סמוקה
ומחייכת, כפי שקורה לי תמיד פעמיים בשבוע.
זורחת כמו השמש, נוצצות עיני, באופן קבוע.
רק פותחת את היומן וסופרת כמה זמן, נשאר עד שאראך שוב,
את זיו פניך, את הזוהר שלך, אותך, האור שלי...
שתעביר בי צמרמורת בכל חילוף מבטים, וגם אם אין סיבה אחייך שוב
אינסוף חיוכים.  
החיוך, הגומות, המבט, קמטי האושר, והסומק בלחיים, הנצנוץ
בעיניים, הצמרמורות בידיים
כל אלו בגללך, אצלי באופן קבוע, פעמיים בשבוע.

עכשיו זה כבר הרבה יותר מפעמיים בשבוע, גם בסופ"ש...


ושלא ייגמר לעולם.....