ערב שישי,אני שוכב בחדר ילדותי, הפוסטרים שליוו אותי בוהים בי
מתוך הקירות. במיטת נוער שנפרשה לצידי שוכבים שניים מילדיה של
אחותי. הקטן ישן על גבו, ידיו פרושות לצדדים, פישוק רחב בין
רגליו, פיו פעור לכדי סדק קטן, משמש מפלט לנשיפות שעולות
קצובות ומלאות מחזהו. אחותו הגדולה ממנו שכובה על צידה, ראשה
מופנה אל אחיה, ברכיה מכונסות אל בטנה בתנוחה עוברית. לתוך פיה
תחוב אגודל, אצבעה המורה מערסלת את אף הכפתור שלה. תלתלים
זהובים נושרים ממנה למרגלות המיטה.
מחר אחיהם הבכור חוגג בר מצווה, עולה לתורה בבית הכנסת הישן.
כל המשפחה התכנסה בבית ההורים לכבוד המאורע. עד לפני שעה קלה
היה אחיהם מדקלם את פרשת השבוע בניגון שברירי. "צדק צדק
תרדוף..", מתנגנות המילים באוזני. אני מביט על שני הבובות
הישנות שמונחות לידי, דומות לי, דומות לאמן, נושאות הבטחות
שהספקנו לשכוח. נשימותיהם חרישיות מלטפות את האוזן. אני צריך
לשתות מים. בשקט חתולי אני מתגנב אל מחוץ למיטה. במטבח אריזות
שקדים מסוכרים עטופים בבד צבעוני, כחול לגברים, ורוד לנשים.
אריזות סוכריות טופי מונחות על השיש. מחר יזרקו אותן על ראשו
של בן אחותי. כולם ישמחו, ילחצו את ידי ויגידו "בחתונה שלך"
שזה כנראה קיצור למשפט מורכב יותר שאף אחד כבר לא זוכר. אני
פותח את ארון הממתקים. בתוך הארון ערמות של שוקולדים במיני
טעמים ושורה ארוכה של ביצי קינדר. הורי, סבא וסבתא גאים נוהגים
לתת שוקולדים  לנכדים בכל ביקור. לפחות אני חוסך להם כמה
גרושים על כל השוקולדים האלו. אני לוקח חפיסת שוקולד חלב, קורע
את העטיפה ומשליך אותה  למרגלותי, נוגס את גוש השוקולד כפרוסה,
ביס אחר ביס, בקצב מטורף, לא נותן לעצמי להתענג על טעמו של
השוקולד. כשאני מסיים אני פותח את ברז הכיור ולוגם מזרם המים
כמה לגימות מחייות. יש שם שוקולד עם פצפוצי אורז, ואחד בטעם
תפוז, אותם אני מחסל באותה הדרך. אוחז ביצת קינדר אחת בידי,
מקרב אותה לאוזני, מנענע אותה מצד לצד, שומע את ההפתעה מתדפקת
על דפנות ביצת השוקולד אני קורע את העטיפה באחת, נוגס בביצה,
מתענג על הטעם. לוקח ביצה אחר ביצה מרגיש את בטני מתמלאת. את
ההפתעות שהיו בביצים סידרתי בשורה ארוכה לצד כיור המטבח. מחר
אחייני הקטנים יהיו מרוצים משלל ההפתעות שאספתי להם. בימים
רגילים הם מקבלים ביצה אחת לכל ביקור. כמו דג שמושלך לכלב ים
שמאולף למחוא כפיים. מחר הם יקבלו מלא הפתעות ואפילו לא יצטרכו
לנשק את השפם של סבא בשביל זה. אחת מביצי השוקולד שבארון
משמיעה רעש דקיק, כתקתוק שעון. אני לוקח אותה בכפי. מרגיש את
קצב התיקתוק בגופי. יש שם משהו שרוצה לצאת, אבל לא מספיק חזק
לזה. אני לוקח כמה אריזות של שוקולדים, מניח את הביצה על מחצלת
המטבח ודוגר עליה. כשאני מסיים את השוקולדים שנטלתי, אני מוציא
את הביצה מחיקי. מתבונן בה. קירות השוקולד שלה סדוקים. פתח צר
נפער בהם, כוח זעיר הנמצא בביצה מכה על הקירות, מרחיב את הפתח
אט אט. כשהביצה נפתחת ראיתי את עצמי בן חמש. בן חמש אך עם
עינים ירוקות שמעולם לא היו לי, ועצמות לחיים מוגבהות משלי.
"שלום", אומרת לי דמותי המוקטנת,
"שלום" אני משיב אוטומטית, תדהמה מהפנטת אותי אל הדמות הקטנה.
"אתה אבא ?", דמותי בת החמש שואלת. אני מתבונן בריסי הילד
הארוכים המעטרים את פניו, בלחיי השושן הורדרדות. מוחי עיסת
שוקולד מעוצבבת.
"כן",  אני משיב ,"אני אבא",
הילד רץ אלי ידיו מקיפות את צוארי "אבא, אבא" הוא קורא לתוך
אוזני. אני מסיר את אחיזתו מצוארי נוטל את כפות ידיו הזעירות
ונושק לאצבעות הקטנות.
הילד מביט בי בעצבות, עיניו נוצצות. אני מצמיד את ראשו אל חזי,
"אבא פה עכשיו", אני לוחש, "אבא פה לשמור עליך".
"בוא, מחר יש לדוד בר מצווה, ואתה צריך לישון שלא תהיה עייף".
אני לוקח את הדמות הזעירה בין זרועותי לחדר השינה, בני מביט
בילדיה הישנים של אחותי. אני משכיב אותו על מיטתי מחבק אותו
חיבוק שלפני השינה.
"אבא, גם הילדים האלו יצאו מביצי קינדר?", הוא שואל,
בטח", אני משיב, "כל הילדים יוצאים מביצים של קינדר" .
שפתי נושקות לשפתי הדובדבן שלו "לילה טוב, בן".
"לילה טוב אבא שלי", הוא משיב, עיניו נעצמות.