"אז מה עושים בעניין ענת?", הוא שאל.
הרמתי אליו עיניים, לא מאמין שהוא שוב חוזר לזה. הוא החזיר לי
מבט, הסתכלתי לו באדום של העין, באדום הזה שהוא מקבל אחרי
הכוסית השניה שהוא שותה.
טוב, אולי בשביל להסביר, בשביל שתיכנסו לתמונה, אז כדאי להבהיר
שענת היא אחותי, והוא, הוא היה חבר שלה במשך שנתיים. שנתיים של
אהבה ועצבים ומכות ובכי ושמחה ודמעות ואושר.
ואז זה נגמר, אחרי שנתיים של כל אלה. דווקא ענת חתכה את זה,
למרות שאם אני הוא, זה לא נמשך יותר משתי דקות, או חודשיים, או
שנתיים, אני לא יודע. יש משהו קצת ממגנט בענת הזאת.
היא חתכה את זה בגלל שהיא אמרה שהיא לא רוצה בעל שיכור שישגיח
על הילד שלהם כשהיא בעבודה. אני הקשבתי לה ולא רציתי להגיד לה
שגם היא שיכורה, ומה יהיה אם הוא ישאיר אישה שיכורה בבית עם
הילד כשהוא הולך לעבודה.
לא רציתי להגיד לה בגלל שלא רציתי שהיא תהיה עצובה, או עצבנית.
בשני המקרים היא קצת מרתיעה. יש לה את היכולת הזאת לענת, את
היכולת להרתיע.
והוא, הוא אהב אותה מדי כדי להגיד לה משהו, יכול להיות שהוא
היה צריך, אבל מה זה משנה עכשיו?
אז זהו, מאז הוא מנסה לשחק אותה כאילו הכל בסדר, כאילו עבר לו
והוא לא אוהב אותה יותר, לא ככה בכל אופן.
אבל מה שהוא לא יודע, או יודע אבל שוכח כל פעם, בבוקר שלמחרת,
זה שכשהוא שותה את המשקה העשרים אלף שלו בלילה, הוא מתחיל
להיפתח ושוכח את הפאסון השקוף שלו. ואז רואים עליו. רואים עליו
שהוא עדיין מאוהב בה, רואים עליו שהוא עדיין רוצה וצריך אותה
לצדו.
האמת היא שרואים עליו גם בלי כל הדרינקים האלה לפני. רואים
עליו גם כשהוא פיכח לחלוטין והעיניים שלו עדיין לא אדומות.
הוא מעציב אותי. אולי זה לא הוא ממש, כמו המשמעות היותר גדולה
של המעשים שלו. אולי זה העניין של האהבה הזאת, שכל כך קשה לה
להיעלם, אולי זה מה שמעציב אותי. כי אני יודע שאני לא יותר מדי
שונה וגם אצלי האהבה לא אוהבת להיעלם.
אני חושב שזה אפילו יותר עצוב ממוות, כי כשאדם מת ונעלם לך
מהחיים, ההיעלמות הזאת שלו מקלה על הכאב, אתם מכירים, נו,
"רחוק מהעין, רחוק מהלב". אבל כשמישהו מחליט להיפרד ממישהו
אחר, הוא עדיין נמצא מול העיניים ועדיין צריך להתמודד עם
המציאות שצריך לשכוח.
אהוב לשעבר הוא רוח שנמצאת תמידית מול העיניים. מין אזכור
פרמננטי לעבר מקסים שהיה ולא יחזור עוד.
"אז מה עושים בעניין ענת?", הוא שאל.
רציתי לשאול אותו מה עושים בעניין שלו, קודם כל, אבל לא רציתי
לפגוע וידעתי שבין כה וכה הוא לא יזכור את זה בבוקר שלמחרת, אז
למה סתם?
בכלל, השאלה הזאת שלו עושה אותי נורא עצבני. א': אין לו זכות
לשאול שאלה כזאת כשהוא בעצמו במצב כמעט יותר גרוע ו- ב': אני
התייאשתי. אני הרמתי ידיים, אני למדתי להכיר בעובדה שאני לא
יכול לעזור לענת. לא אני, לא הוא ולא אף אחד.
ענת צריכה להגיע לתחתית ורק משם היא תוכל לעלות, ענת צריכה
להמשיך ולצנוח רק כדי לחזור ולעמוד על שתי הרגליים שלה שוב,
ענת צריכה לצלול, ענת צריכה להגיע לתחתית.
ואולי ענת תצליח לעלות ואולי לא. אני מקווה שכן, היא אחות שלי
ואני אוהב אותה.
ואם לא? אם היא באמת לא תצליח לעלות?
אני אהיה שם, אבכה. וכשארים את הראש אני אראה שם אותו, גם
בוכה. אדום בעיניים.
ואני לא אצליח שלא לחשוב אם זה מדמעות או מאלכוהול.