אל תשקרי לי. לעולם אל תשקרי לי. תכאיבי לי באמת שלך, תשרטי
אותי איתה. תחייכי לעצמך כשתראי אותי סובל ותתענגי על הסבל שלי
אם זה מה שאת רוצה. אבל אל תשקרי לי. בבקשה אל תשקרי לי. אל
תתני לי להרגיש כזה אידיוט. אל תגלגלי עיניים ואל תאמרי חצאי
אמיתות. אל תסתכלי הצידה במבט סמי-מטומטם, במבט העגל הזה שלך.
כי אם את רוצה להכאיב לפחות תעשי את זה עם קצת כבוד לאדם
הפגוע. לפחות תסתכלי לו בעיניים כשאת משתינה עליו בקשת. זה
באמת המינימום שאת יכולה לעשות. אני בטוח שזה לא הרבה לבקש.
קצת כנות, קצת יושר. לכי אליו. תחבקי אותו, תלטפי אותו, אל
תזיזי את הראש שלך אחורה כשהוא מתקרב לנשק אותך. אני לא מבקש
שתמנעי ממך את כל אלה. אני מבקש שתגידי לי. תבואי ותגידי לי.
כי את זה לפחות את חייבת לי. את הכנות שאני לא מנעתי ממך. את
הפיתולים שאני לא הסתובבתי כשהכרחת אותי להתעמת עם דברים,
בפעמים המעטות שעשית את זה.
מצחיק, את לא עשית את זה כמעט. כל הזמן זה היה אני שהכריח אותך
להתעמת עם דברים. זה היה אני שביקש ממך לחשוב, ביקש ממך
להחליט. ואת? את תמיד העדפת לברוח. כי הרבה יותר נוח ונעים
לברוח מאשר להישאר ולהתמודד. זה הרבה פחות מחייב, הרבה פחות
מכאיב. ומה איתו? זה חלק מלהמשיך ולברוח? זה חלק מהפסיביות הכל
כך מאוסה הזאת שלך? אפילו בבריחה שלך אין אקטיביות מינימלית.
את מעדיפה שיבריחו אותך, שידחפו אותך הלאה, שימשכו אותך מבלי
שתתאמצי. את מעדיפה להמשיך בזרמים של אחרים, העיקר לא ליצור לך
זרם משלך. ואני רק כועס על עצמי כי זה אמור להיראות לי פתטי
וזה לא. זה אמור להוריד לי ממך, להגעיל אותי וזה לא. ואני מוצא
את עצמי שוב מרביץ לי, שוב בוחן מה דפוק בי, מה לא עשיתי נכון
ולמה את לא מצליחה להחליט. וכל הזמן הזה אלה דפקטים שלך,
מטענים שלך שאת סוחבת מהעבר הדפוק שלך, האידיליות האינפנטיליות
האלה שלך, הסרטים האלה שאת אוהבת ועליהם את מפנטזת ולא מצליחה
להבין שיש גם מציאות והיא לא תמיד תואמת את כל אלה. המציאות
יפה יותר, מציאותית יותר, קשה יותר. המציאות היא 24 שעות ביממה
ולא חתיכות מתוכן שערוכות יפה ומתומללות בהתאם. המציאות היא את
ואני וכל העולם המחורבן והמדהים הזה שמסביבנו, המציאות היא הכל
והיא כואבת וחותכת ועושה נעים בפופיק. המציאות היא העצבים שאני
מרגיש כשאת מדברת איתו והמציאות היא הצביטה הקטנה בלב כשאני
מסתכל עלייך ישנה לידי. המציאות היא כל הדברים היפים והמכוערים
שמתערבבים להם ביחד במין סלט גלקטי אחד גדול שמורכב מגרגרי אבק
קטנים ומסריחים שמקשים על הנשימה. המציאות היא אלתור אחד מתמשך
של הרגע ולא תסריט שנכתב כמה חודשים או שנים מראש. המציאות
מצריכה מאתנו מאמץ, היא מצריכה מאתנו להתמודד, היא מצריכה
להסתכל בעיניים של השני ולא באיזו עדשת מצלמה נטולת רגש מרוחקת
ומנותקת. המציאות מצריכה וזה מה שעושה אותה הרבה יותר קשה, זה
מה שעושה אותה הרבה יותר יפה.
ואת מתעקשת להסיט מבט ולא להבין. את מתעקשת ואני צריך להסתכל
עלייך ככה. בורחת, מבולבלת, מסיטה מבט לצדדים. ואני מוכרח
להמשיך להסתכל ולכאוב בשבילך, בשבילי. ואני מוכרח להמשיך
ולסבול כי אני רוצה אותך בסביבה, כי אני רוצה אותך לידי. כי
אני רוצה להיות חלק ממך ושתהיי חלק ממני. כי אני רוצה המון
דברים יפהפיים וקשים שקיר אטום כמוך לא מסוגל או שיותר נכון לא
מוכן להבין.