זה היה הקור, זה מה שהפריע לה.
היא תמיד אהבה את הקור, היא תמיד אמרה "כשקר לך אתה יכול ללבוש
עוד שכבות, שחם אתה לא יכול לפשוט את העור!", היא מאוד אהבה את
הקור "אין דבר יותר נעים מלקום ביום חורף ובו אין רוח בכלל
ולמרות זאת כאילו אדיי קרח נושבים עלייך", ולכן זה מה שהפריע
לה, הקור, זה לא היה קור רגיל זה היה קור שמעביר צמרמורת,
כאילו רוח רעה עברה לידך לפני רגע, היא לא האמינה ברוחות אבל
זו הדרך היחידה שלה להגדיר את זה, לפחות זה מה שהיא אמרה לי,
ובעצם זה כל מה שהיא אמרה לי.
לפחות על אותו היום..
אחרי זה היא פשטה את המעיל והתיישבה על השולחן, כן.. היא תמיד
התיישבה על השולחן, לא חשוב שאף אחד לא יישב על הספה או הכיסא,
אם אין אנשים אחרים היא לא צריכה להיות מנומסת "בגלל זה אני לא
מזמינה אליי אנשים הרבה, אמרתי לך, כי אז אני צריכה להיות
מנומסת אליהם, לא יכולה להיות עצמי, למה אני צריכה להיות
מנומסת?!" ואני תמיד הייתי עונה בפשטות "מה אני עז?" היא הייתה
מחייכת חצי חיוך כובש, שרק הוא יכול להמיס את רוב האנשים בעולם
ואומרת "אתה לא נחשב" מסדרת את שערה ואומרת "אתה החבר הכי טוב
שלי, חברים הכי טובים לא נחשבים, אם הייתי צריכה להיות מנומסת
ונחמדה אלייך זה אומר שלא הייתה החבר הכי טוב שלי" "אבל את כן
נחמדה אליי" אמרתי, מנסה להכשיל או להבין אותה- לא בטוח , והיא
הייתה קופצת מהשולחן אל הריצפה מסתכלת אליי רגע מפנה מבטה
קדימה והולכת למטבח ואומרת "כן, אבל לא בגלל שאני צריכה"... זה
היה פחות או יותר הרגע שבו הייתי נאנח ומחליט לפרוש
מהעניין..לנצח אותה בזה אני לא אוכל לנצח.. ואני לא יודע כמה
אני רוצה לנצח.
היא הייתה נוהגת לפתוח את המקרר ולשאול "מיץ או מים" "קולה"
הייתי עונה לה..."את יודעת שאני שותה רק קולה" והיא הייתה
לוקחת לגימה מהקרטון של מיץ התפוזים הטבעי שלה ואומרת "כמה
טיפוסי, קולה, כולם בארץ משחקים אותה חו"ל" "זה משקה! לא צריך
תאוריות שלמות על כל דבר" "אין לי תאוריות שלמות על כל דבר"
היא הייתה מחייכת, מפנה את הראש ומוציאה בקבוק קולה מהמקרר,
ואני, סתם רוצה להציק לה, אומר "אם קולה זה דבר כ"כ רע לדעתך
למה את מחזיקה בקבוק של זה בבית?" "בשבילך" היא הייתה אומרת,
מניחה את הכוס על השולחן לידי וחוצה בדילוגים את הסלון לוחצת
פליי על המערכת שם בוב דילן שר את mr. Tamborin שלו.. "אני
אוהבת אותו" היא הייתה אומרת כל פעם מחדש "אני יודע" הייתי
עונה לה.. "אבל הנדריקס יותר טוב" הייתי עונה, מה?...הוא באמת
יותר טוב!!..והיא, היא הייתה מסתכלת עליי, מאוכזבת ממני כהרגלה
מנידה בראש ונאנחת "מתי תבין? הנדריקס אומנם נגן יותר טוב.."
הייתי מניד את הראש לאות הסכמה "תמיד הודתי בזה" היא הייתה
ממשיכה "אבל ניגון זה לא הכל, מה שחשוב, הכי חשוב זו המשמעות
וכולם יסכימו אתי שלבוב דילן יש ליריקס הרבה יותר טוב!"..בוב
דילן, לא בוב ולא דילן אלא שני השמות ביחד, היא סירבה לקרוא
לאומן במשהו חוץ משמו המלא "מה הם חברים שלי?" היא הייתה אומרת
ואני הייתי מסתכל עליה, רק מסתכל, זה היה משגע אותה.
כולם היו בטוחים שיש ביננו יותר מזה, יותר מידידות, ואנחנו
בהתחלה היינו מכחישים בכל תוקף, אח"כ הגיע השלב שבו אמרנו
"נכון, יש ביננו הרבה יותר מידידות" וכולם היו מסתכלים עלינו
בעיניים מנצחות והיינו אומרים "יש לנו קשר בנפש" הם היו
מתאכזבים והולכים, ואנחנו אף פעם לא הבנו- מה מאכזב בזה?, מה
רע בקשר בנפש?...זה מה שהיה לנו.
במהלך השנים כבר הפסקנו להילחם עם אנשים על זה, הם רוצים לשוב
ככה-שייהנו! היא התחילה עם זה, יצאנו למועדון ויישבנו ביחד עם
ידידים שאחד מהם אמר "איזה זוג יפה אתם" והיא ענתה "נכון?..
אנחנו מהממים ביחד, ואתה צריך לראות אותו במיטה....גרררר" היא
אמרה, מלטפת את החזה שלי, השארנו את הבן אדם המום, הוא יותר לא
העיר שום הערה, והתחלנו להנות מהעניין, למרות שמעולם לא היה
ביננו משהו, אני אהבתי אותה והיא אהבה אותי, אהבת נפש, אבל זהו
מעולם לא שכבנו, מעולם לא התנשקנו, ומעולם לא הסכמנו לתת למשהו
להפריד ביננו, והיו גם כאלה שניסו, יש קנאים בעולם, אני הייתי
מתעצבן והיא הייתה אומרת "אני מרחמת עליהם, תחשוב על איזה חיים
מסכנים יש להם עם כל מה שהם יכולים לעשות זה לחשוב על איך
להפריד בין שני חברים", זה היה משגע אותי, השלווה שלה "אני לא
כ"כ שלווה, תאמין לי שאני לא כזאת שלווה, שנינו יודעים כמה
שאני מתעצבנת במהירות, אבל את הנושא הזה הבנתי מזמן, לא צריך
להיתעצבן מדברים כאלה" היא הייתה אומרת.
לעולם לא אמרנו שנהייה חברים לנצח "אני לא יודעת כמה זמן זה
נצח ואוליי תימאס עליי", לעולם לא כרתנו ברית "נראה לך שאני
אחתוך את עצמי בשבילך?!?", לעולם לא הבטחנו הבטחות "הבטחות לא
תמיד אפשר לקיים ואני לא רוצה להפר הבטחה אלייך" ואני תמיד
הסכמתי לכל, לא יכלתי להגיד לה לא, היא הייתה החברה הכי טובה
שלי, היא הייתה חלק ממני ממתי שאני זוכר את עצמי.

ועכשיו נחזור לאותו היום, היא לא התקשרה אליי, לא קפצה לביקור,
ניסיתי להתקשר אבל לא הייתה תשובה, חשבתי שבטח היא נכנסה לאותו
מצב רוח שלה, שהיא רוצה להיות לבד, זכרתי שלא היה לה אחד
בחודשים האחרונים, אז לא הפרעתי לה, בסה"כ, למרות שלעמים זה לא
נראה ככה, היו לי חיים חוץ ממנה, ולה היו חיים חוץ ממני, רק
שבדר"כ החיים האלה היו איך שהוא נקשרים אחד בשני, בכל מקרה,
הרמתי את הטלפון לרוני ויצאנו לשחק קצת סנוקר, שיחקנו עד 2
בלילה, התערבנו עם כמה חברה וניצחנו, הרווחנו 100 שקל, ואני
קיבלתי טלפון של איזה אחת חמודה, ג'ינג'ית כזאת, עם תחת יפה
ועיניים מהממות, "מעניין מה החברה שלך תגיד עליה" אמר לי רוני,
בטון מעצבן כזה ואני לא הגבתי, סתם כי לא היה בזה טעם, רוני
יודע שהיא לא החברה שלי, והוא סתם צחק, הוא פשוט עדיין לא הבין
שהוא לא מצחיק.
גם למחרת היא לא התקשרה, ואני הלכתי אליה הבייתה, היה לי מפתח,
אני הבן אדם הראשון שקיבל מפתח "זה שלך כמו שזה שלי, ההבדל
היחיד הוא שאני משלמת שכ"ד", גם לה היה מפתח לדירה שלי, היא לא
הייתה שם, וגם לא היו אוכל ומים בקערות של דיקנס, הכלב שלה,
אלוהים יודע איזה סוג הוא, או בעצם איזה סוג אין בו, הכלב הזה
מעורב בכל דבר אפשרי "והוא עדיין אחד הכלבים הכי יפים שראיתי
בחיים שלי" היא אמרה "ואחד החכמים ביותר", היא מצאה אותו ברחוב
ולקחה אותו ומיד התקשרה אליי, היא בדיוק רצתה ללכת לצער בע"ח
לקחת כלב "כי לאלה שמוכרים יש כבר בית, אני אקח אחד מאלה שאין
להם מזל" וראתה אותו בדרך אליי, הריי הייתי אמור ללכת איתה, אז
במקום לצער בע"ח הלכנו לוטרינר, ולא היה לו שבב, אז עשינו לו
חיסון, קבענו תור לחיסונים הבאים והלכנו, הרופא העריך שהוא בן
חצי שנה והיא אמרה "יש לו את הנפש של בן 50", "את חולת נפש"
הייתי מעיר לה ואז הלכנו לרחוץ אותו, היא קראה לו דיקנס כי
דיקנס זה הסופר האהוב עליה, וזה השם הראשון שעלה לה בראש.
בכל מקרה, זה שלא היה לו אוכל בקערות ניראה לי חשוד, הלכתי
לחדר שינה וראיתי שהיא לא שם והמיטה לא מסודרת, אבל זה לא חדש,
היא אף פעם לא מסדרת את המיטה, מילאתי את האוכל והמים לדיקנס
והלכתי הבייתה, משהו לא נראה לי בסדר בעניין, אבל חשבתי שאולי
היא פשוט הלכה למועדון בלעדיי ותפסה לה איזה בחור, ועדיין, היא
בדר"כ לא הייתה הולכת בלעדיי, והשעה הייתה כבר חמש.
הלכתי הבייתה, מודאג, ובערב הטלפון צילצל, שיחת גוביינא ממנה
כמובן שעניתי "איפה את?..מה קורה? הכל בסדר?" "תירגע, הכל
מצויין...תודה שנתת אוכל לדיקנס" "איפה היית?" "אמ..בבי"ח" היא
ענתה "אני בא" אמרתי לה, נכנסתי לפיאט אונו 96 שלי ונסעתי
אליה, לא נראה לי כל העניין, למה היא לא התקשרה קודם? למה היא
הייתה בבי"ח?, עליתי במדרגות הדירה בריצה ונכנסתי, בלי לדפוק
על הדלת, הסתכלתי עליה במבט שמחכה להסברים והיא חייכה אליי,
שוב החיוך הזה, "אל תלחץ, סתם לא הרגשתי טוב, הרגשתי קור..."
היא המשיכה, ואני לא הבנתי מה בדיוק קרה, היא פשטה את המעיל
והתיישבה על השולחן ואחרי שיחה קצרה מאוד על הנושא היא אמרה
"בוא נלך לבלוקבסטר, נשכור סרט, ארמגדון טוב?..בא לי עוד סרט
של 'אני הולך להציל את העולם מדע בדיוני שכולם טוענים שהוא
פעולה אבל לי לא איכפת כי אני הרווחתי עליו 20 מיליון דולר' של
ברוס וויליס...חוץ מזה, בא לי לראות את בן אפלק" נאנחתי שוב
פעם, היא יודעת לסתום לי את הפה "טוב, אני אוהב את הסרט.. וליב
טיילר מופיעה" "ושנינו יודעים כמה שאתה אוהב אותה..." חייכתי
"טוב, את באה איתי?" "לא.. לך לבד... אני אלך למכולת לקנות
פופקורן" "טוב" אמרתי ונסעתי... וככה הסיפור נגמר.
אחרי זה לא היינו יוצאים כ"כ הרבה, היא תמיד רצתה שנישאר בבית,
היא אף פעם לא הייתה חובבת יציאות גדולה, וגם אני לא, אבל פעם
היה יותר קל לשכנע אותה לצאת לפעמים, הא התחילה לעודד אותי
יותר לצאת לבד, היא אמרה שהיא עייפה הרבה, וגם שהיא לא אמרה
הייתי מרגיש שיש בה משהו מוזר, היא עודדה אותי לצאת עם דנית,
אותה ג'ינג'ית שפגשתי בביליארד, אבל לא ממש חיבבתי אותה, אז
אחרי כמה פגישות החלטתי שזה לא מתאים לי, היא כמובן נזפה בי
"אתה צריך למצוא חברה אתה יודע, חוסר סקס זה לא טוב בשבילך.."
"אני לא צריך חברה בשביל למצוא זיון, חוץ מזה, את האחרונה עם
זכות הדיבור" הייתי משתיק אותה.
הכל התנהל ככה, היא הייתה מי שהיא אבל לא ממש עצמה, לפעמים
הייתי שואל אותה על זה, אומר לה שאוליי היא צריכה ללכת לרופא
עם העייפות הזאת שלה, והיא הייתה אומרת שהיא בסדר גמור, ושאני
צריך "להפסיק לזיין בשכל", היא הייתה נעלמת קצת יותר מכרגיל,
נכנסת לתקופות האלה שבן היא צריכה להיות לבד "צריכה" היא הייתה
אומרת, אני אוהבת אותך, פשוט כואב לי הראש,  אתה מכיר אותי ואת
השטויות שלי, ככה אני" היא הייתה אומרת לי בטלפון, היו לה
פעמים במשך השנים שבהם היא התנהגה מוזר, אבל זה היה יותר חמור
מבדר"כ, היא הייתה לבד הרבה יותר, אני זוכר שלפני שנתיים הייתה
תקופה דומה אבל, זה עבר... החלטתי להניח לה, היא יודעת מה היא
עושה, לפחות כה היא טוענת.

יום אחד באתי אליה, זה היה יום מוזר, הייתי צריך לדעת באותו
הרגע שזה לא בסדר, שהיא לא בסדר, אבל הייתי מבולבל מדיי.
היא התקשרה אליי, אמרה לי שהיא רוצה להיפגש בגן שאנחנו היינו
יושבים בו שהיינו צעירים יותר, היא נשמעה לא בסדר אז אמרתי לה
שאני מיד מגיע, שהגעתי שאלתי אותה למה דווקא שם, היא אמרה שזה
פשוט מקום טוב מבחינתה "מ'זתומרת מקום טוב?" והיא חייכה, חיוך
שונה מבדר"כ שרק בילבל אותי יותר ונתנה לי נשיקה על הלחי,
החזקתי את היד שלה, היא הייתה קפואה "מה קורה?...את מוכנה
להגיד לי מה עובר עלייך בחודשים האחרונים" אמרתי מתאפק שלא
לבכות "אני פשוט לא מסוגל להבין אותך וזה משגע אותי, את החברה
הכי טובה שלי, הכי הכי בעולם וזה משגע אותי שאני לא יכול להבין
מה עובר עלייך, למה את.." השעון שלה ציפצף "למה את מתנתקת
ממני?"...היא הסתכלה עליי והסתכלה על השעון שלה במשך כמה שניות
ארוכות ואז היא חזרה להסתכל אליי, היא ליטפה את הלחי שלי ביד
לה ואמרה "אתה לא צריך לבכות בגללי, אף פעם אל תבכה בגללי! אני
לא מרשה לך, אתה צריך להבטיח לי שאתה לעולם תבכה בגללי!!" היא
אמרה בלהט שלא ראיתי אצלה מזמן וראיתי שגם בעיניים שלה עמדו
דמעות "אני לא מבטיח שום דבר כזה! הבטחות אי אפשר תמיד לקיים
ואני לא רוצה להפר הבטחה אלייך.. ככה את תמיד אומרת נכון?" היא
הסתכלה אליי בדממה אני לא יודע כמה זמן היא עשתה את זה, לא
מיצמצה אפילו פעם אחת, היא סגרה את העיניים שלה והסתובבה כמה
שניות והסתובבה עם הגב אליי, היא צעדה כמה צעדים, ואני לא
רציתי לבוא את הדממה, לא יכלתי לשבור את הדממה, לקחתי נשימה
עמוקה ובכל חנוק שאלתי לאן היא הולכת, "אני לא יודעת" היא
לחשה, כנראה לעצמה אבל שמעתי, ואז הסתובבה חייכה ואמרה "לשום
מקום" ראיתי אותה זורקת משהו לפח, "כנראה אליו היא הלכה" חשבתי
לעצמי, ואז היא התיישבה שוב על הספסל, נשענה עליי, ישבנו ככה,
ערים, מי יודע כמה זמן... קמתי כשהציפורים צייצו היה מוקדם
בבוקר, אני לא בטוח מה הייתה השעה, היא הסתכלה עליי "מה?"
חייכתי אליה, היא הייתה כ"כ שלווה, עברו כמה שניות והיא לא
ענתה, נגעתי בפניה, היא חייכה, את החיוך הכובש של פעם,
התגעגעתי לחיוך על זה, היא חייכה ואני הבנתי, אחרי כמה דקות של
שתיקה, לזכר פעם, הוצאתי מהכיס את הפלאפון שלי "מגן דויד אדום
שלום", "כן..אני...היא מתה" מלמלתי משהו, המרכזנית לקחה ממני
את פרטי המקום והם לקחו אותה באמבולנס, נסעתי איתה.
הרופא שראה אותה הכריז על המוות שלה 6.33 בבוקר, "בחורה מסכנה"
שמעתי אותו אומר לאחות "עוד קורבן למחלת הסרטן".

וביום הלוויה, היו לה הרבה חברים ומשפחה וכולם הגיעו לראות
אותה, כלומר, את ההלוייה, לאף אחד לא היה מושג שהיא חולה, שהיא
הייתה חולה כבר הרבה שנים.
נגמרה ההלוייה, טקס יבש, ממילא היא לא האמינה ברבנים "להם, כל
השחורים האלה, יש להם את האלוהים שלהם, לי יש את האלוהים שלי,
הוא רענן, וצעיר, ואוהב את החיים עשה אותם כייפים ולא תפלים,
לא כמו שהאלוהים שלהם עושה, ולא איכפת לו שאני אלך לדיסקוטק
בשבת, ולא מפריע לו שאני לא צמה ביום כיפור, והוא בטח לא מצפה
ממני ללכת לבית כנסת כל שבת, הוא נתן לי חיים ואני צריכה לחיות
אותם, לנצל אותם, לא לבלות במקום משעמם! ולהשריץ ילדים כאילו
אין מחר!", כולם הלכו, החברים טפחו לי על השכם ואמרו שהם
מצטערים, אם אני צריך משהו הם שם בשבילי, וכולם התפזרו.
נשארנו אני והיא, ואני התאפקתי שלא לבכות, באמת השתדלתי
בשבילה, באמת "אבל למה?...זה כל מה שאני רוצה לדעת, למה?" מנגב
כל שנייה את העיניים, אסור לי לבכות, זה לא מה שהיא רוצה! "אני
יגיד לך למה?...כי אנחנו חברים, חברים הכי טובים, חברים
בנפש..." טיפה אחת כבר פגעה באדמה "ואם היית יודע היית מרגיש
כל כאב, כל תסכול שאני מרגישה... היית צריך לעבור את זה
איתי... ואני רוצה יותר בשבילך... ואני לא רוצה שתבכה.. כי
אנחנו קשורים בנפש, ושאתה בוכה, אני בוכה" "אני לא יכול" אמרתי
לה, מדמיין מולי את החיוך שלה "אני לא יכול" עצמתי את העיניים
ונשמתי עמוק, פקחתי אותן ואמרתי לה "אני אתגעגע אלייך...ואני
אשמור על דיקנס... אולי אני יביא לו חברה" הסתובבתי והתחלתי
ללכת משם, לא הייתה רוח באותו יום, רק הרגשה קפואה של אדיי
קרח, נכנסתי למכונית שהרגשתי את הדמעות על הלחיים שלי זולגות
ללא שליטה, והתחלתי לנסוע שהטיפות החלו לנזול על שמשות
המכונית.
"אנחנו יותר מידידים, אנחנו קשורים בנפש..."