היא שוב קוראת לי. נמאס לי כבר ממנה. כל הזמן היא קוראת לי,
ועוד בלי סיבה הגיונית. מה היא צריכה עכשיו? שאני אתן לה את
הטלפון שנמצא ליד היד שלה, אך היא עצלנית מידי לקחת אותו? או
שאולי היא רוצה שאני אוסיף לה קטשופ על הצ'פס, כי אין לה כח
לקום למקרר ולקחת אותו בעצמה?

אני לא אוהבת קטשופ. אני גם לא אוהבת צ'יפס, אבל זה לא מפריע
לה להכין לנו יום אחרי יום מאכלים מטוגנים, ולתת לנו לשפוך
עליהם טונות של קטשופ. כבר אמרתי שאני לא אוהבת קטשופ? דנה
אומרת שנמאס לה כבר. שכשהיא תיהיה גדולה, בת עשר, אז היא תעזוב
את הבית, ותלך לגור עם מוישל'ה, החבר שלה. אמא של מוישל'ה
מכינה אוכל טעים, לפי סיפוריה. היא מכינה אפילו מאכלים שאוכלים
רק במסעדות או בחוץ לארץ כמו שניצלים ואורז בצבעים עם כל מיני
ירקות. אני מקווה שדנה תוכל לממש את תוכניותיה. אני כבר בת אחת
עשרה ורבע, ואין לי תוכניות כאלו. אני רוצה ללמד את אמא לבשל.

המורה שגית למדה אותנו בשיעור מולדת, שאם רע לנו מצב מסויים,
אז כדאי לנו לנסות ולשנות אותו ולא לברוח ממנו. אני מבינה למה
דנה רוצה לגור עם אמא של מוישל'ה- כי היא עוד לא למדה מולדת עם
המורה שגית.
ביקשתי מאורנה, המחנכת שלנו אם היא יכולה להסביר לי איך מכינים
אורז בצבע צהוב, כדי שאוכל לספר לאמא, וכך היא תלמד לבשל.
אורנה אמרה שאם אני רוצה אז היא תבוא אלינו ותלמד את אמא
בעצמה. אני לא רוצה שאורנה תבוא אלינו הביתה, כי אז היא תספר
לאמא שדיברתי עם נורה בשיעור, ואני לא רוצה את זה.

אז חשבתי לבקש מדנה שתשאל את אמא של מוישל'ה, אבל היא אמרה
שהיא מתביישת ממנה כי היא יפה וגבוהה, ויש לה ריח טוב, והיא
בטח גם ככה לא תענה.

לפני שאבא עזב אותנו וטס לסין ללמוד משהו של סינים, הוא נתן לי
מאה שקל, ולדנה שמונים כי היא יותר קטנה. אז שכנעתי את דנה לתת
לי את הכסף, כי היא ממילא לא צריכה אותו, כי היא עוזבת את הבית
כמו אבא. אז לקחתי אותו והלכתי ברגל עם חברה שלי רקפת לקנות
לאמא ספר בישול.

חנות הספרים היתה רחוקה, אבל לא רציתי לבקש מאמא שתסיע אותנו,
כי אז היתה נהרסת כל ההפתעה. הלכנו המון, מזל שלא היה כל כך
חם. בחנות קבלה אותנו מוכרת מבוגרת, והיו לה משקפיים מרובעים
עם כמו שרשראות שתלויות להן מהצדדים. שאלתי אותה אם יש להם
ספרי בישול, והיא אמרה לי שכן ומה אני רוצה לבשל, אז היא תיתן
לי את הספר המתאים. אמרתי לה אורז צבעוני ושניצל, ואם אפשר גם
ספגטי בצבע אדום. היא אמרה שלספגטי יש לה ספר מצויין.

היתה לו כריכה בצבע אדום מבריק, והיה כתוב עליו באותיות גדולות
"איטליה זה כאן". מתחת לזה היתה פיצה גדולה עם מלא דברים עליה.
הוא היה ספר כבד נראה לי היו בו איזה מיליון עמודים. כ"כ הרבה
עמודים כדי להכין פיצה? ומה הקשר לאיטליה? התביישתי לשאול את
המוכרת וחשבתי שגם פיצה זה בסדר.

שילמתי שמונים ושלושה שקלים על הספר, וביקשתי מהמוכרת עם
המשקפיים שתעטוף לי אותו, כי הוא לאמא. היא חייכה, ואני חשבתי
מה כל כך מצחיק. העטיפה לא היתה יפה. היא היתה בצבע כסף עם
פסים לבנים. התביישתי לבקש מהמוכרת להחליף עטיפה, כי בטח היה
לה נורא קשה לעטוף את זה.

רקפת אמרה שהספר יפה, ובטח עכשיו אמא שלנו תכין את האוכל הכי
טעים. יופי, חשבתי, אולי דנה לא תרצה כבר את אמא של מוישל'ה.

"אני תכף באה אמא" אמרתי לה, והתבוננתי שוב על העטיפה המכוערת.
העודף שנשאר לי היה זרוק בשקית. אני אוכל להחזיר לדנה את הכסף
שלה. הספר לא היה כל כך יקר.

"נועל'ה, לכי תראי אם דוד השמש סגור. עם לא אז תסגרי אותו, חבל
על החשמל" היא אמרה
" טוב אמא אבל רגע" אמרתי לה והושטתי ברוב התרגשות את השקית
הלבנה עם הספר
"לא, נועה, עכשיו!" צעקה  "אמרתי לך שחבל על החשמל" המשיכה
"אבל אמא" אמרתי בקול מתחנן "רק תראי מה יש בשקית"
"נועה אני סופרת על שלוש אם את לא סוגרת את הדוד אני אעניש
אותך" אמרה בקול מאיים
הרגשתי איך השקית פתאום כבר לא קשורה אלי, ובכלל לא רציתי לתת
לה את הספר. שיישרף. אני אתן אותו לדנה שתיתן אותו לאמא של
מוישל'ה, אפילו שהיא בטוח יודעת להכין פיצה.

סגרתי את הדוד והלכתי לחדר שלי. דנה לא היתה בבית. היא בטח אצל
אמא של מוישל'ה אוכלת ספגטי עם רוטב אדום או אורז בצבע צהוב.
שמעתי שיש גם אורז עם ירקות. אולי היא אוכלת אצלו כזה אורז,
כמו שאבא אמר שהוא אוכל בסין.

זרקתי את הספר לפח. אפילו לא קילפתי לו את העטיפה המכוערת.
מגיע לו. הוא לא עזר לי בכלל.
עכשיו אני כבר לא יודעת אם המורה שגית צדקה. לפעמים אי אפשר
לשנות דברים, אלא צריך לברוח מהם. אני מקווה שדנה לא תקשיב
לשגית, חבל על השמונים שקל שלה.