הוילון שוב זע.  מרחף-כאילו-מלטף את החלון הצפוני, והקפיצים
במיטה שבפינה הימנית חורקים.  פנימה חודר הוילון והקפיצים
שועטים קרח-כורח. החוצה נשאב הוילון והקפיצים מגמגמים
קרח-כורח. אני מנסה להסב  פני, לגלות מה מתרחש שם במיטה הצרה,
אך קולה מצליף ,  "לישון, מיידלה לי-שון." ואחר שניה, "את
עכשיו לישון, מיידלה שלי. לא תזוז. לא תזוזזזזזזזזזי." קלרה
מושכת בלשונה את המילה האחרונה ואני שומעת אותה מגעגעת, כמעט
נחנקת מצחוק, ואני יכולה לדמיין את החזה הרך שלה מטלטל, ביחד
עם הצחוק והקפיצים.

הוילון שוב זע פנימה החוצה, פנימה... החוצה, ביחד עם קפיצי
המיטה. נמלה על הקיר שלפניי מתאמצת לטפס למעלה. אני עוקבת
אחריה במבטי כשהיא מתרוממת למעלה ללא לאות, ויודעת. את הנמלה
הזאת לא אשכח. לא את הוילון, אף לא את הרחשושים במיטה שלידי.

דמעה אחת מבצבצת בזוית העין והיא הקטנה מוחה אותה בכעס. מאגרפת
אצבעותיה ככדור ומלחשת לעצמה  רק לא לבכות,  אסור לבכות, וגופה
הקטנטן נרעד.

מבעד לקורים של זמן ומקום,  הייתי רוצה לשלוח  זרועות  אל
הילדה הקטנה ולחבקה. לאמץ אותה אל לבי וללחוש לה שלא תתעצב.
למחות את הזיכרון הראשון, ולהטמין במקומו זיכרון אחר של חיבוק
ואהבה. את הנמלה הזאת לא אשכח. גם לא את הוילון ואת הרחשושים
במיטה, אבל אולי את תחושת הדחייה  והכעס עדיין אפשר לעדן כדי
שלא יעמיקו שורשיהם ויצבעו חיים באפור.

הוילון עדיין מתנופף בחדר הצפוני. החליף גוונים מאז אבל תמיד
יישאר אפור. המיטה כבר איננה,  גם קלרה מזמן נעלמה ביחד עם רחש
הקפיצים. אחרי שהדיירת הנוכחית תעצום עיניים, ייהרס החדר וכל
חפציו, מן הסתם, ימסרו לצדקה.  שוב לא יוותר זכר או סימן למה
שהיה.