שם רע                                                      

יש לי שם רע , הוא לא תמיד היה כך , פעם הוא היה דווקא שם חביב
שלא מושך יותר מדי תשומת לב , שם בינוני כזה .
אתם בטח מכירים כל מיני שמות שהם כבר לא מתאימים , יורם ,
נחום...שמות של אבות שבחיים לא תתנו לילד שלכם אלה עם אחד
מהמשפחה ימות ואז בגלל הלחץ של אשתו אתם תשימו את שמו כשם שני
, אמצעי . לשמות האלה לוקח שנים להגיע לסטטוס "שם רע" , לשם
שלי לקח בדיוק יום.

כבר למחרת היום הילדים בכיתה הציקו לי ואני ילד בן אחת-עשרה
עדין קצת חסר ביטחון לא יודע איך להתמודד אייתם כי בכל זאת הם
גם די צדקו , זה באמת נהפך לשם רע , אפילו המורה לקחה אותי
אליה בהפסקה ואמרה לי "תהיה חזק , יגאל, אל תקשיב להם ועם
מישהו יציק לך תגיד לי אני הטפל בו" , אז עם המורה אומרת דבר
כזה אז אני באמת בבעיה .

עוד באותם הצהרים כשחזרתי הביתה בוכה , צעקתי על אימא שלי על
שנתנה לי את השם הזה ושאני רוצה לשנות אותו עכשיו , "אל תדאג ,
גלי , יהיה בסדר , הם כבר יתרגלו לשם הזה וזה נורא חשוב לי שמך
כי הוא על שם אבא שלי , סבא שלך ז"ל , אוי כמה שאתה דומה לו
גלי" , אל תדאג! יהיה בסדר!! סבא שלך!!! , ילד בן אחת-עשרה
שעולמו חרב עליו ואפילו למבוגרים אין את התשובות המעודדות
בשבילו .
מאותו יום הייתה לי רק מטרה אחת להגיע לגיל שמונה-עשרה , רק אז
יתחילו חיי מחדש.

במהלך תקופת בית הספר המשכתי לספוג עלבונות מכל מי ידע לדבר
אפילו הילד האילם עשה לי פעם איזה מקבץ תנועות שלאף אחד לא היה
ספק לגבי משמעותם .
כך גם היה בחטיבת הביניים ,רוב הילדים החרימו אותי חוץ מאלה
שגם היו מוחרמים אז החלטנו להיות מוחרמים ביחד , וזוכרים
שאמרתי לכם על שמות שעבר זמנם אז אפילו לילד אחד שקראו לו
ירמיהו היו חברים והם אמרו שזה מגניב וקראו לו בקיצור ירמי .

בתיכון כבר הייתה מעט יותר הבנה כי בכל זאת קצת התבגרנו אבל
עדיין ראיתי מתיחות שפתיים כל פעם שהזכירו את שמי לכן רציתי
לסיים את התיכון יותר מכל תלמיד בארץ כי בקיץ של סוף י"ב אני
אהיה בן שמונה-עשרה , חלום הילדות שלי .לכן את ימי התיכון שלי
העברתי בין לימודים למציאת שם חדש .
יום ההולדת שלי נחוג בעשירי ליולי , קצת אחרי הבגרות האחרונה
שלי שאליה כבר לא יכולתי בכלל להתרכז בכלל בגללו , במשך רוב
הלילה לא הצלחתי להירדם מרוב התרגשות אך בבוקר כשקמתי הייתי
ערני לגמרי ,מלא מרץ ו...חשוב לציין , שמחה , כי בסוף השבוע
שעבר הלכתי לבית הכנסת להתפלל שלא תהיה שביתה במשרד הפנים
ובאמת לא הייתה , אמרתי לאימי בוקר טוב והיא בעיניים קצת
עצובות , כי ידע לאן אני רץ , אמרה לי מזל טוב ונתנה לי
נשיקה.

מספר אחת-עשרה , כמה אירוני , הגיל בו נהרסו לי החיים הוא גם
המספר שלי בתור לפקידה . תשע ...רק שמונה אנשים לפני...מכירים
את ההרגשה הזאת שלפעמים הזמן טס ולפעמים הוא פשוט לא זז? אז לא
רק שאצלי הוא לא זז אלה הוא גם צעד לאחור , לפתע ראיתי בעיני
כל מיני תמונות מאז גיל אחת-עשרה והיום בו נהיה לי שם רע ,
הילדים ... הבכי ... הצחוקים המרושעים ... המבוגרים
המרחמים..."אחת-עשרה!"...לילות שישי הבודדים..."מספר אחת-עשרה
בבקשה!".."כאן!!!".."זה אני!!!" , רעד הציף אותי , כמעט פספסתי
את התור שלי.

יצאתי משם עם חיוך ענקי , נולדתי מחדש , הדלקתי סיגריה להרגיע
לחץ של שבע שנים והתבוננתי בתעודת הזהות החדשה שלי אפילו דמעה
ירדה לי מהעין בזמן שחזרתי במין מנטרה כזאת על שמי הפרטי החדש
משולב עם שם משפחתי...יובל אמיר.