[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







א.ד בן-זאב
/
אחרי המלחמה

"תמיד אוהב אותך אמילי. האמיני לי.
                                               שלך, רוג'ר"
הטוראי חיפש מעטפה ברחבי החדר אבל לא מצא. הוא החליט לרדת
למשרד הדואר ולקנות אחת. הוא ירד במדרגות ביתו והגיע אל הרחוב.
השמש הייתה אמורה להיות באמצע השמיים אבל עננים כבדים הסתירו
אותה. מאז סוף מאי 44 הוא לא זכה ליהנות מהשמש כמו שצריך. צינה
חלפה בגופו כשהוא החל לפסוע במורד הרחוב. הוא שם מעיל אבל
עדיין היה לו קר. בצעדים מהירים אך מחושבים היטב הוא נע ברחוב
ג'ורג' השלישי. ידיד מבית הספר התיכון פגש אותו ליד האטליז
השכונתי.
"רוג'ר ריגבי! 3 שנים שלא התראינו! מתי חזרת משהותך באירופה?"
" לפני שלושה חודשים ויומיים", ענה הטוראי בקרירות שהתאימה
במיוחד למזג האוויר ששרר בחוץ.
"אני הוצבתי בבלגיה. הייתי ביחידת התותחנים של הוד מלכותו. אבל
לצערי, לא נכחתי ולו פעם אחת בקרב. כמה שהייתי רוצה להכניס
לבני זונות...".
"האמן לי שלא", קטע אותו הטוראי. "האמן לי שלא", הוא חזר על
דבריו וניכר היה שזיכרונות עגומים עולים במחשבתו.
"נו, ומה אתה עושה בימים אלו?", המשיך החבר.
"עכשיו... נראה...", ענה הטוראי בהיסוס.
"הבנתי... אוקי רוג'ר אני חייב לזוז אנחנו נפגשים כמה חבר'ה
מהיחידה היום אז אני ממהר לקונדיטוריה לקנות עוגה. להתראות!"
הטוראי לא ענה מילה ורק המשיך ללכת. הוא הסתכל על הבתים
האפורים שברחוב ובעיני רוחו הוא ראה אותם הרוסים. הוא הסיט את
מבטו לכביש בניסיון נואש לשכוח מהמראות הקשים. המכוניות הרבות
נראו לו כמו טנקים... כמו שהיו בברלין לפני כמה חודשים. עשן
עלה מארובות הבתים. הוא ניסה לא לחשוב על זה, אבל לא יכל.
הטוראי התחיל לרוץ. הוא נתקע בצעירה לבושה בחצאית ורודה והפיל
אותה אבל לא עצר כדי לעזור לה לקום. הוא בכלל לא ראה אותה. ריח
של בשר חרוך עמד באפו... עגלה גדולה... ערמת גופות... שלדים
מהלכים... המראות של מחנה דכאו חזרו אליו. כבר שלושה חודשים
הוא מנסה להשתחרר מהמראות האלה אבל לא מסוגל. כל כך הרבה סבל,
כל כך הרבה תסכול ולמה? למה זה היה צריך לקרות? הוא המשיך לרוץ
עד שכבר לא היה לו כוח. הכל התערפל... הוא ניסה בכל כוחו
להשתחרר מהמראות ולהתנהג נורמלי לפחות עוד קצת זמן... עוד
קצת... הוא הגיע למשרד הדואר וביקש מהפקידה שתי מעטפות.
" זה יהיה חצי פאונד", היא אמרה בקול מחוייך.
הוא הסתכל עלייה בפנים מרירות, שילם והלך.
את הדרך חזרה הביתה העביר הטוראי בבהייה על הרצפה, כדי שלא
יראה שום דבר שיזכיר לו את שהותו באירופה. הוא הגיע לדירה
והכניס את המכתב לתוך המעטפה. הוא ניגש לחדר השנה שלו, לקח את
דרגת הטוראי שלו, קרע אותה בזעם רב והכניס אותה לתוך המעטפה
השנייה. כעת הוא לא היה אף אחד. כשהוא חזר מאירופה הוא כבר לא
היה בן אדם. עכשיו הוא גם לא חייל יותר. אלמוני, ותו לא.
האלמוני שם את 2 המעטפות על השידה ליד הטרנזיסטור והוציא
ממגירת השידה אקדח קולט. הוא התיישב על הספה והכניס את האקדח
לפה. רעש של ירייה זעזע את רחוב ג'ורג' השלישי 139.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חרבן בשקט, חרבן
בנחת, ודמיין
שבריטני מתחת!







מ"מעריץ"!


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/10/02 18:44
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
א.ד בן-זאב

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה