ולי היא קראה מיכאלה.
מיכאלה על-שמו של המת.
לפעמים היא מסתכלת עליי ואומרת : "שיער קצר יתאים לך". ואני
דווקא. בשלי. מגדלת את השיער. שיער שחור, ארוך, דק. לו היה
שיער בלונדיני, עבה.
לא, אני לא דומה לו חיצונית. אבל אמא תמיד אומרת שבאופי אנחנו
בדיוק אותו הדבר.
תמיד היא מתייחסת אליו כאילו הוא עוד כאן : "הוא תמיד עושה",
"הוא תמיד אומר".
וכאן אני או אבא מתקנים אותה ואומרים : "היה אומר, היה עושה".
והיא מרכינה את ראשה, ואני יודעת שהיא מנסה להסתיר את הדמעות,
ואומרת : "כן, היה".
כבר מזמן הוא מת. גיבור מלחמה. בן 20. מת בשיא חייו. יפה,
מאושר, מלא שאיפות, מלא חלומות.
חדרו נשאר בדיוק כפי שעזב אותו : החולצה הלבנה זרוקה על המיטה,
הג'ינס תלוי על הכיסא, הספרים מסודרים על המדף לפי גודל,
והתמונות הנתונות במסגרת עץ שתלויות על הקיר : הוא בטקס הסיום
של התיכון, הוא עם אבא ואמא ביום הגיוס, הוא עם חברי היחידה.
ויש תמונה אחת נוספת שתלויה על קיר נפרד : הוא ביום הולדתו ה -
20. חודש לפני שנהרג. והמסגרת שחורה...
אני נולדתי שלוש שנים אחרי שנהרג. אמא כבר לא הייתה צעירה
והרופאים פחדו שיהיו סיבוכים בהריון. אבל לא היו ובת נולדה
בריאה ושלמה ביום חורף קר, במשקל של 3 ק"ג. וקראו לה מיכאלה.
על-שמו של המת. לימים סיפר לי אבא שהיה זה הנושא היחיד עליו
התווכח איתה. לא רצה שיקראו לי מיכאלה. אמר שאין זו אשמתה של
התינוקת הקטנה וחסרת האונים הזאת שהוא מת. ואין שום סיבה שתישא
על כתפיה, לכל חייה, את זכרו של המת. אבל אמא ניצחה ומיכאלה
הוא שמי.
שלוש שנים אחרי שמת נולדה תינוקת, אחותו, מיכאלה. שלוש שנים
בהן הספיק להפוך למיתוס, לאגדה. וכשנולדתי, הוא כבר שכן בבית
דרך קבע. לא בגופו, ברוחו. לפעמים היה נדמה לי שאני רואה את
פניו המחייכות אליי בשעת ארוחת הערב, לפעמים היה נדמה לי שאני
שומעת את צחוקו כשאבא סיפר בדיחה. לפעמים היה נדמה לי שהוא
שומר עליי, משגיח שלא אפול, שלא אטעה, שתמיד אלך בדרך הנכונה.
הרי זה היה שמו. מיכאל. על-שם המלאך. ועכשיו הוא היה המלאך
שלי.
לפעמים אמא עולה לחדרו, מתיישבת על מיטתו ומדברת אליו. לפעמים
היא מספרת לו עליי. מספרת לו כמה גדלתי, כמה יפיתי. תמיד היא
משווה בינינו ותמיד הוא יוצא מנצח. תמיד הוא הטוב יותר, יפה
יותר, מוכשר יותר.
תמיד אני פחות.
אני יודעת שהעדיפה שאוולד בן. כשהייתי קטנה תמיד הייתה מלבישה
אותי במכנסיים, אף-פעם לא בחצאית, תמיד הייתה קונה לי חולצות
של בנים, ורק תחתונים הייתה קונה של בנות. כשהגיע הזמן לקנות
לי חזיות, נתנה לי כסף ושלחה אותי לקנות לבד. וכשגדלתי הייתי
הולכת רק עם חצאיות. ארוכות, קצרות, צמודות, רחבות. העיקר
חצאית. ואת השיער שתמיד דאגה לקצר לי בילדותי, גידלתי. על אפה
ועל חמתה. ראיתי שהיא לא מרוצה, אך לא היה לי איכפת.
ואבא? אבא מעולם לא התנגד, לא צעק. אני יודעת שעליי לכעוס
עליו, אבל איני מסוגלת. הוא אדם פשוט שמעולם לא אהב ריבים
וצעקות. תמיד ויתר וישב בשקט, יודע שאם יתערב היא תכעס ותצעק,
ולכן שתק.
פעם סיפר לי שלא תמיד היה המצב כזה. פעם הוא היה קובע, הוא היה
מחליט. אבל מאז שמיכאל מת כאילו אזל כל כוחו. זו הייתה הפעם
הראשונה ששמעתי את אבי מזכיר את שמו של מיכאל. אף-פעם לא דיבר
עליו בפניי. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את אבי בוכה. הוא
חיבק אותי חזק, הניח את ראשו על כתפי, ובכה. ואני בכיתי איתו.

אני יודעת שהוא אוהב אותי. תמיד אמר לי שאני הדבר היקר לו
ביותר. אבל אמא מעולם לא אמרה לי. בתוך ליבי אני חושבת שהיא
שונאת אותי על שלא נולדתי בן. אין לי שום רגשות אליה. איני
אוהבת אותה, איני שונאת אותה.
וגם את מיכאל איני שונאת. למרות שניסיתי. מאז שאני זוכרת את
עצמי הדבר היחיד שאמא דיברה עליו היה מיכאל. פעם, כשהייתי בת
5, שאלתי אותה מי זה מיכאל ולמה הוא לא בא לבקר. אמא לא ענתה
לי, במקום זה היא התחילה לבכות. ברחתי לאבא, בטוחה שאמא בוכה
בגללי. ואז אבא אמר לי : "די מיכאלה, עזבי את אמא. יום אחד
אספר לך מי היה מיכאל".
אני שונאת תחרויות. ובמיוחד כשאני צריכה להתחרות נגדו. מפני
שאני יודעת שאותו אף-פעם לא אוכל לנצח. תמיד הוא יהיה הגיבור
במשפחה, הגיבור במלחמה. לפחות מבחינתה של אמא.
אבא סיפר לי יום אחד הכל. סיפר לי מי היה מיכאל ולמה מת. סיפר
שלא מכדור אויב מת, אלא מכדורו. ירה לעצמו בראש, אמר אבא. הצבא
סיפר לאבא על מותו של מיכאל, ואבא ידע שהיא לא תהיה מסוגלת
לעמוד בזה. ולכן אמר לה שבשדה הקרב מת, מות גיבורים. ומאז היא
חושבת שגיבור היה בנה, אחי. ורק אני ואבא יודעים את האמת.
ומיכאל...