1: חתונה
"... אה אוקיי אם אתה אומר..."
"היי, תראי, חבר שלי משה מאבטח באולם אירועים הזה, בואי נגיד
לו שלום."

שלמה ואירנה חצו את הכביש ופנו אל המבנה הלבן שניבט אליהם מעבר
לעלוות הפיקוסים הסבוכה.

שלמה ניבוטה עלה מאתיופיה עם משפחתו כשהיה תינוק והיום הוא
סטודנט לתואר שני למנהל עסקים באוניברסיטת חיפה. הוא מממן את
הלימודים שלו בעבודה במשרד לעורכי דין בחדרה, עיר מגוריו.
הוא ואירנה, הבחורה שהוא יוצא איתה כרגע, שניהם טיפוסים לא
סימפטיים, אבל בכל זאת, הסיפור הזה יתמקד בהם. היום הם טיילו
ברחובות העיר מחפשים מקום לשבת בו. שניהם היו רעבים מאד והרי
אי אפשר למצוא בחדרה מסעדה ששווה משהו.

שני האנשים נכנסו למבנה. מעברן של דלתות זכוכית גדולות היה
הלובי החום-מוזהב שהוביל לשני אולמות. מול הדלתות, בסמוך לקיר
שמול הדלתות הוצב בר מפואר עם משקאות רבים ומול הבר, במרכז
הלובי היה ישוב על שרפרף אדם צעיר ורזה בעל מדים לבנים של
מאבטח ועניבה רפויה. שלמה ניגש אליו ולחץ את ידו והציג את
אירנה בפניו.
"איך בלימודים?" שאל המאבטח.
"בעיה באוניברסיטה הזאת," אמר שלמה בראש מורכן, "המקום שורץ,
אבל שורץ בערבים. זה ממש בעיה. הם מאיטים את ההתקדמות של כל
הסטודנטים. צריך לעשות משהו. נכון, אירנה?"
"אם אתה אומר...", לחשה הבחורה.
"אז איך אצלך? איך העבודה הזאת?"
"לא משהו, אני חושב להתפטר."
"למה? אתה מקבל מלא כסף על סתם לשבת ולהסתכל על כוסיות
ברחוב."
"זה בדיוק מה שאני חשבתי, אבל אתה יודע - הבעיה היא שיש הרבה
יותר כונפות מאשר כוסיות וזה נורא מתסכל. ובקשר לכסף - הבעיה
היא שאני מבזבז יותר על דברים שאני לא צריך מאשר על דברים שאני
כן צריך."
"זאת באמת בעיה. זה עושה את כל העבודה לחסרת טעם."
"אשכרה..."
"אני ואירנה מחפשים איזה מסעדה טובה. אתה מכיר?"
"אולי תכנסו לאולם? יש שם חתונה עכשיו ומגישים אוכל ממש כל
רגע."
"מה אתה מפגר? אין לנו הזמנה."
"אני לא מאבטח כל כך טוב אתה יודע... פשוט תיכנסו אף אחד לא
ישים לב. מגישים שם אוכל שחבל על הזמן. לובסטרים."
"מה את אומרת?" שאל שלמה.
"נשמע אחלה." אמרה אירנה. "לעשות משהו אסור זה ממש סקסי. ואני
מתה על לובסטרים."
שלמה הודה לחברו והוא ואירנה נכנסו לאולם.

סמוך לכניסה היה שולחן קייטרינג עם מתאבנים. שלמה ואירנה נגשו
לשם מיד והחלו לזלול. לידם עמד צמד גברים כל אחד עם כוסית יין
בידו. שלמה שמע את השיחה, בהתחלה בחצי אוזן ומיד אחר כך בקשב
רב:
"אל תשאל איך נדפקנו." אמר אחד הגברים - אדם גבוה ורחב כתפיים
בעל חליפה חומה.
"מה קרה?"
"הבית החדש שלנו. אתה יודע שעברנו לפרוייקט מגורים החדש ליד
מודיעין. בתים מקסימים."
"כן, זה מקום נורא יוקרתי. בטח ממש יפה."
"התחיל ממש יפה. אבל עכשיו משפחה של ערבים עברה לידנו."
"אוי ואבוי!"
"אני לא רוצה לדעת כמה זה הוריד את הערך של הבית..."

שלמה לא התאפק והתערב בשיחה:
"הערבים האלה הורסים לנו ת'מדינה."
"נכון מאד." - אמר הגבר בחליפה החומה.
"הבעיה שלנו היא שאנחנו חושבים שהם טפשים אבל הם לא -
האינטליגנציה שלהם לפעמים מגיעה לרמות כמעט אנושיות. עוד מעט
המשפחה הזאת תביא את החמולות שלה ואז הם יתעקשו להקים מסגד
ובסוף אתם גרים בתוך איזה באקה אל גרביה 2."
שני הגברים לא אמרו מילה ושלמה המשיך: "הם כמו וירוסים -
מוצאים גוף בריא ומשתלטים עליו ומנצלים אותו כדי להתרבות."
"אני גם לא מת עליהם, אבל אתה לא מגזים קצת?" - שאל הגבר
בחליפה החומה.
"מה מגזים? ראית מה הם עשו לך לשכונה. מה שהם עושים לכל המדינה
התולעים הרקובות האלה"
"כן, אבל אני לא אתחיל לקרוא להם תולעים אלה בני אדם."
"כן, בטח. זה מה שכל האוהבי-ערבים האלה או שמאלנים כמו שהם
קוראים לעצמם אומרים - וככה הם קונים גם אותך בטח - על בסיס
איזו מוסריות מדומה - שכל בני האדם הם אותו דבר, ורק בגלל שהם
שונים מאיתנו תרבותית זה לא אומר כלום כי אין לנו זכות להחליט
איזה תרבות יותר טובה מאחרת נכון?"
"משהו כזה." - נאנח הגבר.
"אבל זה שטויות! הרי ברור שיש תרבויות טובות יותר מאחרות
ותאמין לי - הן כולן בגלל  מטענים גנטיים שטובים יותר מאחרים.
תראה כמה התקדמנו ביחס אליהם. הם ממש עוד ברמה כמעט של קופים.
והאוהבי ערבים, עוד לא רק שיש להם את החוצפה להותיר להם לגור
בשטח שלנו - הם גם מתנגדים לזה שאנחנו נתנחל בשטחים שלהם -
איזה מין תפיסה סוטה וחולנית זאת?! הרי כמה שפחות שטחים בעולם
בשליטה ברברית זה יותר טוב. אז ברור שהתנחלות זה צו מוסרי
עליון."
"טוב, תראה מי שמדבר."
"סליחה?" - שלמה החוויר כי ידע מה עומד לבוא.
"אתה והחברים הכושים שלך גם די דפקו את המדינה הזאת לא רע.
עכשיו אנחנו צריכים לסעוד אתכם על חשבוננו. מה נתן לכם את
הזכות לבוא אלינו לארץ ולהתעלק עלינו? זה לא אשמתנו שאנחנו
מדינה משגשגת אין לכם זכות רק בגלל שמישהו החליט שאתם יהודים
פעם (אין לי מושג איך) לבוא ולקחת מה שהרווחנו בעבודה קשה."
החיוורון הפך מיד לסומק. שלמה ניבוטה החדיר את מבטו אל הגבר
שמולו ואמר בקור רוח: "אדוני, אני לא כושי. אני לא אחד
מהגורילות האלה אני יהודי בדיוק כמוך. נכון שהעור שלי כהה
והשיער מתולתל אבל זאת תגובה ביולוגית טבעית שחלה במרוצת
הדורות ליהודים במוצא האפריקני. אני מבין את הטעות שלך. אני
מבין שאני קצת נראה כמו כושי אבל אני לא, אני כמוך בדיוק 100%
בדיוק! לידיעתך, המטען הגנטי של היהודים האתיופים דומה לזה של
היהודים מתקופת התנ"ך אף יותר מהמטען הגנטי של יהודים ממוצא
אירופי או צפון אפריקאי. ואולי המשפחה שלי הם באמת חבורה של
אפסים שחיו על קצבת סעד אבל אני לא לקחתי גרוש מאף אחד בלי
לעבוד עבורו קודם; אני כבר לא כמוהם ואני צמחתי מתוכם כמו, כמו
פרח מתוך ערימת קומפוסט. וכיום אני סטודנט מצטיין למנהל עסקים
ועובד במשרד עורכי דין. אז בפעם הבאה שתרצה לגזור מהמקרה הכללי
אל המקרה הפרטי - תחשוב פעמיים."
"אתם הכושים והמיעוטים האחרים - תמיד מנסים לגרום לנו להרגיש
אשמה כדי שנתן לכם עוד ועוד כסף. אבל עלי זה לא פועל. מי הזמין
אותך הנה בכלל? איך קוראים לך?"
שלמה פנה לאירנה "הי, נתפסנו, בואי נעוף מפה."
לפני שאירנה הספיקה להגיב, שני הגברים תפסו את שלמה - כל אחד
בזרוע אחת ובעטו אותו מחוץ לאולם. אירנה יצאה אחריהם כולה
צוחקת. כשהיו מחוץ לאולם, גם שלמה עשה את עצמו משועשע מכל
העניין. בסוף הוא אמרה לה "כן, אני מבין את הכעס שלהם, אבל הם
טעו בקשר אלי. אם רק היה לי יותר זמן להסביר..."
"חמוד, הבאתי לך שרימפס. תאכל."
"היי, תודה איזה יופי. את ממש דואגת לי."
"למה לא? לא כל יום אני פוגשת בחור כמוך."
"תודה, אין לך מושג כמה זה חשוב לי לשמוע את זה, את יודעת,
כשהייתי נער עני בחיים לא חשבתי שבחורה איכותית כמוך - כל כך
חכמה ויפה עם דוקטורט למשפטים תתעניין בי. זה ממש גורם לי
להרגיש שאני --- אאו!!! אאו! כוס אמק ממש כואב לי."
"מה קרה?"
"אוי לא, זה שוב פעם."
"מה?"
"עזבי."
"נו מה?"
"זה מביך."
"נו ספר לי."
"יש לי איזה בעיה זיהומית בעור של היד. זה ממש מגעיל. וכואב.
זה מין זיהום כזה שהיה לי ונרפא ועכשיו אני רואה שזה חוזר.
הרופא הדפוק הזה..."
"איכססס."
"כן, זה גועל נפש. בגלל זה ראית אותי עם כפפות כל הזמן
כשהתחלתי ללמוד זוכרת? זה בפעם הראשונה כשהתקבלתי לתואר השני.
את יודעת, הקבלה לתואר הזה היה הדבר הכי מדהים שקרה לי בחיים.
זה הוכיח שאני לא אחד מהלוזרים האלה. שאני משהו יותר טוב משאר
האנשים - שאני מוצלח יותר מכולם אני מהעלית - הוכיח לי שאני לא
מהג'וקים. נראה איפה הילדים שצחקו עלי ביסודי? בטח מבלים את
החיים העלובים שלהם במלצרות כשאני יכול לכבוש את העולם אם אני
רוצה. כל כך הייתי גאה בעצמי שהצלחתי לפתח את האפיונים של הצד
המנצח, אבל אז בדיוק התחיל הזיהום הזה שהיה כל כך מגעיל. כל
היד שלי התמלאה בגבשושיות ובליטות אדומות-ורודות מוגלתיות. זה
התחיל גם די להסריח ולגרד; היד החלה לפתח מרקם אדמתי מחוספס.
זה כאב לי כל כך כל היום התבוססתי בזה לא יכולתי לעשות כלום,
זה הפריע לי ללמוד, התחלתי לרדת על עצמי שאני מתפנק ורציתי
להיות איזה מנקה רחובות או גנן או משהו אבל אז הלכתי לרופא
והוא נתן לי משחה אנטיביוטית כזאת וזה עזר, אבל עכשיו זה חוזר
עוד פעם הנה זה מתחיל תראי."
הוא הראה לה את היד והיא הבחינה איך בין הזרת לקמיצה ישנן
בליטות אדמדמות ורודות עם קצת דימום.
"גועל נפש, לך לרופא. אל תלך אל הדביל הקודם מהקופת חולים, אני
אתן לך מספר של הרופא עור שלי. הוא הכי טוב באזור, הוא מצויין.
יש לו מרפאה בפרדס חנה."
"תודה, מתוקה."
"רק תיפטר מהגועל הזה מהר, אוקיי?"
"כן. את יודעת, אני רוצה ללטף אותך עכשיו. על הלחי. אבל אני
פוחד להדביק אותך בחרא הזה. את חשובה לי."
"לא נראה לי שאני אדבק מזה, אבל מילא."


2: רופא עור
"ד"ר עזרא בגריץ' מומחה לרפואת עור ומין" - זה מה שהיה כתוב על
דלת המרפאה של רופא העור שאירנה המליצה עליו. הרופא יכל לקבל
את שלמה שבוע ויום לאחר ששלמה התקשר לקבוע תור. המרפאה הייתה
מעורה בבית פרטי עם גינה קטנה ולא מטופחת. והנה מתוך מדשאה
דלילה ולא מכוסחת, בין שני צידי השביל המוליך אל הדלת התפרצו
עצי לימון בהירים רבי גזע. והכל באזור הזה נראה זקן. הבית
הישן, עצי הפרי הזקנים שכבר עברו זה מכבר את תוחלת הפוריות
שלהם ועדיין מוריקים-מצהיבים להם מתוך עלי הדשא הארוכים והאדמה
הסדוקה, דלת העץ המקולפת הובילה לחדר המתנה אפל עם מרצפות
קטנות וכסאות עץ ופרחים מאובקים מפלסטיק ודלת נוספת אל המרפאה
ואשר בתוך כל זה הוצב לו רופא העור - ושגם הוא זקן. שלמה העריך
שהוא בן 83. הוא די חשש מכך שרופא כל כך זקן יטפל בו, אז הוא
מיד שאל לגילו.
"אני בן 83." ענה הרופא.
"סליחה, אבל אתה לא מבוגר מדי בשביל עבודה כזאת?"
"בוא ואספר לך משהו. כשעליתי לארץ היה לי פציינט אחד מכפר
דרוזי. מחמוד שוקרי שמו. בן 91 הוא היה ועדיין רועה צאן כמו
תמיד. הוא היה מכין את הלבנה הכי טעימה שאכלתי בחיים שלי. אז
אם הוא יכול לרעות צאן בגיל 91 - בטח שאני יכול לרפא בגיל
83."
"אבל אתה לא יכול להשוות רפואה לרעיית צאן."
"תתפלא - אני יכול אפילו להשוות עורב לשולחן כתיבה. אז עכשיו
ספר לי מה הבעיה שלך."
שלמה הראה לו את כף היד הנגועה וסיפר לו את הסיפור הנלווה.
"אוקיי," אמר ד"ר בגריץ', "האדם הוא מערכת אינטגרטיבית והמערכת
שלך היא זו אשר יצאה מאיזון. מה שיש פה זה זיהום כתוצאה מחריגה
מהפעילות הטבעית של האיזון הכימי בעור אשר גרם לסביבת חומציות
נוחה לתרביות בקטריאליות."
"איך זה קרה לי?"
"לפעמים חוסר איזון כזה הוא איזה ניסיון של הגוף לפצות על חוסר
איזון קודם - להשיב את המערכת לכנה. אני ארשום לך קצת משחה
אנטיביוטית וזה יעבור."
ד"ר בגריץ' רשם את התרופה על הטופס וחתם עליו והגיש לשלמה.
שלמה הביט במרשם והעווה את פניו ברוגז "הי, זה בדיוק אותה
תרופה ובדיוק באותו מינון שהרופא הקודם נתן ואתה רואה שזה חזר
שוב פעם. אתה לא חושב שזה ממש לא אחראי לתת לי מרשם שלא פעל?"
"נראה לי שאתה צריך פסיכיאטר קצת יותר משאתה צריך רופא עור,
אדוני הצעיר."
שלמה הפעם באמת התעצבן: "מה אתה סנילי לגמרי?? אתה לא יודע
שארגון הבריאות העולמי נאבק בתופעה שבה חיידקים מפתחים חסינות
לאנטיביוטיקה ואתה בא ונותן לי מרשם עם מינון נמוך?"
"מה זה קשור?"
"מצטער שאני צריך להסביר לך את מה שאתה אמור לדעת 'דוקטור',
אבל כאשר חיידקים נחשפים לתרופה עם מינון נמוך, נוצרת סכנה בה
החיידקים שמעט יותר עמידים לתרופה מחיידקים אחרים לא ימותו וכך
הדור הבא של החיידקים יהיה חסין יותר לתרופה ולבסוף לאחר מספר
דורות - יווצרו חיידקים עמידים לאנטיביוטיקה והכל בגלל רופאים
מיושנים וחסרי אחריות כמוך."
"מאיפה הרעיון המטומטם הזה?" שאל הרופא בפליאה.
"מה זאת אומרת מאיפה? זה עובדה ידועה. וחץ מזה זה מהעקרונות של
תורת האבולוציה: רק זה שמצליח להסתגל לסביבה שלו הכי טוב שורד
והחלשים הדפוקים ימותו וככה רק אלה שבאמת טובים ישארו בחיים."
"אה... עכשיו הכל ברור. אתה מהמאמינים באבולוציה - הכת השטנית
הזאת באמת דפקה את הראש להרבה אנשים טובים. המתן רגע, אני מכיר
פסיכיאטר טוב, איפה שמתי את הכרטיס שלו? אתה יודע, הגוף והנפש
כרוכים זה בזה וכל ניסיון להפריד ביניהם הנו מלאכותי; אני
מאמין שהיה זה זיגמונד פרויד, אבי הפסיכוקינסתטתיקה, שאמר
שהטיפול הנפשי היעיל ביותר הוא פטיש בראש."
בעודו מחפש במגרותיו הוא ממשיך לדבר - "אדם טוב הוא לא זה
שמתאים לסביבה שלו, אלא זה שמתאים לעצמו. הרי אתה סטודנט אז
בטוח נתקלת באנשים הנקלים והאומללים האלה - שיותר טובים מכל
האחרים - שהצליחו להתגבר על קשיים חברתיים, תרבותיים וכלכליים
ולנסוק למעלה והם עשו את זה ע"י איזה מגמה חולנית ולא טבעית של
להתאים את עצמם לסביבה עד שבסוף לא נשאר מעצמם שום דבר - לא
נשאר כלום חוץ מאיזה הזדהות ריקה עם הסמלים של כל מה שדחה אותם
בעבר. רק המחשבה על אנשים כאלה יכולה לגרום לי לאיזה גירוי
בעור. אז כך את המרשם הזה ותאכל הרבה בשר אדום וגבינות שמנות
ויין והכל יהיה בסדר."
שלמה חייך אל הרופא ואמר "אתה בכלל לא הגיוני."
הרופא השיב בלי להביט בו "לא, אתה בכלל לא הגיוני."
"עכשיו אתה מתנהג כמו ילד קטן."
"לא, עכשיו אתה מתנהג כמו ילד קטן."
"אתה לגמרי חסר תקנה."
"ואם אני הייתי מאמין שאתה לגמרי חסר תקנה לא הייתי נעשה
רופא."
שלמה לא אמר כלום ויצא מהמרפאה. את המרשם הוא קימט והשליך אל
בין ענפי הדשא.

3: אירנה
אירנה סווטריליאנוב הגישה לשלמה כוס מיץ לימון טרי. הוא בא
אליה אחרי שהוא חזר מאצל הרופא.
"נו, מה הרופא אמר?"
"אני לא מבין למה אמרת שהוא רופא כזה טוב. הוא מטורף לגמרי.
והיד שלי כואבת מאד מאד ומגרדת ואני לא יודע מה לעשות."
"אה אוקיי."
"זה כל מה שיש לך להגיד? למה המלצת עליו?"
"המלצתי עליו כי הוא טיפל בי בצורה מעולה והוא אדם נורא חכם.
הוא האיש הכי חכם שאני מכירה."
"למה את חושבת שהוא חכם?"
"הוא עזר לי נורא בעבודה שלי כעורכת דין. הסיסמה שלו זה שהכל
סימפטומים. וכל סימפטום הוא הביטוי על פני השטח של איזה מחלה
עלומה."
"אז לי נראה שהוא אדיוט. הוא כל הזמן קשקש קשקושים מקושקשים.
משהו על עורבים ושולחנות כתיבה או רועי צאן דרוזים או לא יודע
מה."
"אוקיי, אם אתה אומר..."
"אז אני לא מבין אותך עכשיו. את חושבת שאני צודק או לא?"
"חמוד, אני עורכת דין. צודקים הם רק אלה שמשלמים לי. חוץ מהם,
אף אחד הוא לא צודק או טועה - הכל זה סימפטומים."
"את חושבת שכל הדעות וההשקפות של אנשים זה סימפטומים לא
הגיוניים?"
"כן."
"גם שלי."
"ועוד איך."
"למה את איתי בכלל?"
"כי שמעתי שלכושים יש זין ממש גדול ורציתי לבדוק."
"את נמשכת אלי בגלל הגזע שלי? זה ממש מעליב!"
"לא חשבתי על זה... הרי אני לא נעלבתי כשאתה נמשכת אלי בגלל
ההשכלה שלי או בגלל שכל מה שאני זה איזה משהו להזין את
הנרקיסיזם הטמא שלך!"
"אבל זה לא אותו דבר בכלל."
"אם אתה אומר..."
"חשבתי שאת מעוניינת בי בגלל כל הדברים האלה שמייחדים אותי
מהאחרים."
"מה מייחד אותך?"
"לא יודע, אולי האינטליגנציה שלי? העובדה שאני סטודנט מצטיין?
שאני בולט בשטח, מיוחד מעל כולם? שהצלחתי בכל מה שכולם צפו
שאדם כמוני בחיים לא יתקרב ללהצליח בו? אוף, היד אוי, אמא, זה
כל כך כואב לי... אני מרגיש כאילו שורשים צומחים לי לתוך היד
אירנה, זה כל-כך כל-כך כואב..."
הזיהום על היד התפשט במשך השיחה הזאת וכבר כיסה את רוב הזרת
והקמיצה וחלק ניכר מגב היד. שלמה כבר התחיל לבכות בקול. אירנה
רצה להביא קצת קרח.
היא כרעה מולו ושמה קרח על הזיהום ואמרה: "לא, זה לא עניין
אותי הדברים שאמרת. אני יכולה להשיג מלא בחורים כאלה. חוץ מזה
אתה לא אינטליגנטי, אתה די טיפש."
"אירנה, הוצאתי איזה 800 בפסיכומטרי על מה את מדברת? עשו לי
מבחן IQ בתיכון. יש לי מנת משכל 133 אז מה הזיון שכל הזה?"
"זה לא המשכל שלך שעושה אותך אינטליגנטי, אלא מה שאתה עושה
בו."
"אז כל ההתקדמות שעשיתי לא שווה כלום בעינייך?"
"זה עשה אותך מאושר?"
"לא, אבל אושר זה לא הקריטריון היחיד לפעול על פיו יש גם..."
"אז זה לא שווה כלום באמת." - אירנה קטעה אותו.
"טוב, רואים שאת לא מבינה אותי. אני הולך."
"לא, לא תשאר... כיף לי אתך."
"איך אני אשאר אחרי כל מה שאמרת עלי?"
"אני מצטערת, אני חוזרת בי. אני משנה את דעתי. הכל שטויות. אני
מפגרת."
"מה זאת אומרת משנה את דעתך? רק בגלל שאני מאיים לעזוב?"
"כן, למה לא?"
"אז את באמת חתיכת עורכת דין מזדיינת דפוקה את יודעת? אני
זז."
"טוב, כנראה אתה באמת פשוט אטום מדי בשבילי אז אולי באמת אין
טעם שתשאר."
"תודה על האישור, יום טוב."
שלמה קם מהכסא כדי ללכת ופתאום הוקרנה מעצמו צרחה נוראית
שנשמעה עד לרחוב למטה. הוא צנח ושכב על הרצפה בתנוחה עוברית.
"שלמה, מה קרה?"
"אאו, אירנה, היד שלי הורגת אותי. אני חושב שהגיע הזמן לכרות
אותה לפני שזה יתפשט לכל הגוף. תסיעי אותי לבית חולים."
"שטויות זה סתם זיהום. אני אקח אותך לרופא."
"לא לאוהב-דרוזים ההוא עשי לי טובה אאו!! שיט. אירנה, למה
אנשים לא אוהבים אותי? למה רוצים לתקן אותי כל הזמן?"
"נראה לי שפשוט כשיש משהו בעולם הזה שהוא קצת מחוץ לעצמו
לאנשים יש איזה דחף הומאוסטתי לרפא אותו."
"תודה על האנליזה, פרופסור, עכשיו קחי אותי לרופא בבקשה."