מניחה את קופסת הגלידה חזרה במקרר ושמה את הכפית בכיור. הולכת
למזווה ולוקחת קופסא של מלפפונים חמוצים. נאבקת עם הפותחן מספר
דקות עד שהקופסא נפתחת ושוליה החדים חותכים בבשרה. אך היא לא
שמה ליבה אל הכאב. לוקחת מלפפון ומתחילה ללעוס במרץ ובמקביל
מלקקת את הדם הניגר מהפצע. עוד מלפפונים נשלפים מהקופסא ובאמצע
המלפפון השלישי היא מפסיקה. מניחה אותו על השיש ומוציאה שוב את
הגלידה. כפית חדשה נשלפת מהמגירה וננעצת בחוזקה בגלידה. מעמיסה
על הכפית כמה שיותר ומכניסה לפה. מפאת גודלה הקטן הכפית ננטשת
ואת מקומה תופסת כף גדולה. שוב מעמיסה עליה הררי גלידה ודוחסת
לפה. לפני שהגלידה מספיקה להבלע מצטרף אליה שאר המלפפון החמוץ.
עוד כמה כפות גדושות והיא משליכה את הכף העייפה לכיור, משאירה
את הגלידה הנמסה על השולחן ליד קופסאות פלסטיק מלאות בשאריות
ושקיות חטיפים קרועות וריקות. היא ניגשת לחדר השינה שלה. שם,
מול המראה, היא עומדת ומלטפת את בטנה הגדולה. היא יכולה לחוש
אותו זז בבטנה. גדל, מתפתח, משתלט. מחליש אותה. מכאיב לה. לא
נעלם לרגע. נוכחותו מתמדת, עיקשת, בלתי ניתנת להתעלמות. לא
ניתנת להדחקה לזוית המחשבה. הוא תמיד חייב להיות במרכז. כמה
שהיא הייתה רוצה להיות במרכז. אבל לא. היא תמיד עומדת בצד
ומסתכלת עליה מקבלת את כל תשומת הלב. והיא מביטה מהצד והכאב
בבטן מסמן על כך שהוא גדל עוד קצת.
בוהה במראה. מנסה לדמיין את עצמה יותר רזה, יותר סקסית, יותר
מושכת. כזאת שיכולה להיות במרכז, לפחות פעם אחת. והיא כל כך
רוצה להיות במרכז. אבל אין לה את הפנים ואין לה את הגוף. הפנים
שלה פשוטים, לעיתים רחוקות הם נראים לה יפים, אבל לעיתים
קרובות, קרובות מידי, הם נראים לה כעורים. גופה מלא ולא חטוב.
מגושם וחסר חינניות. הדמות במראה מעווה את פניה והיא מרגישה
אותו גדל לה בבטן. זז, בועט, מכאיב. היא פושטת את בגדיה ועומדת
מול המראה עירומה. מביטה נוכחה בכל מה שהיא מוצאת בלתי נסבל.
הדמעות חונקות את גרונה והיא מרגישה גוש מכאיב מטפס במעלה
גרונה. היא רצה לשירותים וגוהרת על האסלה. שעה ארוכה היא רוכנת
ככה, חסרת אונים, מקיאה את הגועל והכאב לתוך האסלה הקרה.
כשלבסוף נפסק הזרם היא פוקחת עיניים דומעות ורואה אותו שם. צף
לו בין שאריות הגלידה הנמסה והמלפפונים הלעוסים. גוש גדול
וירוק של קנאה.