במקום רחוק ובזמן רחוק, אך לא מספיק רחוק בשביל לשכוח אותו,
השמיים איימו להשמיד כל שבב של אור. שמיים שחורים, מלאים בפחד
ובאימה, ממטירים טיפות כואבות של גשם על האדמה. הגשם לא מפסיק,
והאדמה מתעוותת, נהיית בוצית ורכה, מלאה בפסיעות רגליים של
עשרות אלפי אנשים- פסיעה עוקבת פסיעה, רגל מחליפה רגל מחליפה
רגל- הצעדה הסופית האינסופית.

המתבוננים הכבדים, הנכנסים לפרטים, שמים לב למראה סוריאליסטי
בצד הדרך. מקום בו הגשם לא סימן את האדמה, תלולית אפר גבוהה
ויבשה. ועל פסגת התלולית, מתנשא לו נר דקיק ולבן, ילדה קטנה,
שערה השחור מוטל על כתפיה, כפתיל שסגר מעגל, ולגופה רק שמלה
דקה וקרועה. הילדה מתבוננת אל המרחק בעיניים עצובות, שמלתה
הלבנה מתנופפת ברוח מקפיאת העצמות. על גופה לא ניכר כל סימן
לקור, ופניה לא מראים את הסימן הקל ביותר של כאב. רק עצב עמוק
וקודר.

עומדת זקופה ותמירה, בעמידה גאה אך שברירית, מנסה להתבונן אל
המרחק. תרה אחר מקום בו המוות לא שורץ, מקום מפלט כלשהו בחור
המטורף אליו נקלעה, בו בני אדם מחולקים לאלוהים ועבדים, אריות
וחולדות, הכל לפי תכנית שאף אחד לא טרח להסביר לילדה הקטנה.
היא מסתכלת אל האופק, עיניה סורקות ללא הרף, ללא שמץ קל של
ייאוש. אך ענני השאול האדומים, ענני המוות הארורים, לא מאפשרים
לה כל ראייה של אור, ומאיימים לחנוק אותה ולכלותה.

היש מפלט מעבר לעננים, האם קיים איזשהו מקום אותו האש לא חרכה,
מקום נטול שנאה וכאב? התמימות הילדותית סרבה להשלים עם מה
שהעיניים רואות, ופנתה אל הלב, ניסתה לראות רחוק ועמוק יותר.
אך הלב, סדוק ומלוכלך, גם הוא התקשה למצוא מקום שכזה. הגוף
הדקיק החל לרעוד, האישונים רטטו באי נוחות, והלב הצטרף בבכי
חרישי. התקווה גוססת, ואחריה לא יישאר דבר.

וכך היא עומדת, מביטה על שובל האנשים שחולפים על פניה. זקנים
וטף, גברים ונשים, משפחות, זוגות, ואנשים בודדים, אנשים
שבשבילם העבר הוא מחשבה רחוקה, ההווה הוא קר וכאוב, והעתיד הוא
לא הרבה מעבר למחשבה נואשת, שאולי הם האחרונים, שאולי הכל
ייגמר בקרוב. החורף יחלוף והשמש תחשוף את השקרים שמסתתרים בין
טיפות הגשם העבות. גם אם הם כבר אבודים, אולי ילדה אחת קטנה
תינצל, אולי ילדה אחת קטנה תחיה לספר.

-

כשישים שנה אחרי, בזמן שנראה מרוחק פי אלפי מונים. בחורף של
תחילת שנות האלפיים, השמיים הרבה פחות מאיימים. הקור עדיין פה,
אבל הוא קור זמני, קור שמקדים את החום. חבורת נערים צעירים
הולכים בשביל המוכר. הולכים כקבוצה מגובשת, מחובקים, עוטים על
עצמם מעילים, מגינים על עצמם מפני הקור, מנסים לקלוט אך דואגים
להישאר חבויים עמוק בתוך הבגדים החמים.

קצת רחוק מהחבורה, על ראש גבעה ירוקה קטנה, עומדת ילדה קטנה,
מנסה להבין. כאן זה קרה? במקום הזה הכל התרחש? עם כל הירק הזה
מסביב? יכול להיות? מנסה לדמיין, לראות את עצמה עומדת כאן. ולא
קולטת. שערה השחור מתבדר ברוח, ידיה מחזיקות את מעילה צמוד
לגופה. עיניה סורקות את השטח, מתרגמות כל פיסת דשא לשלולית
בוץ, את כל אחד מחבריה כאחד שמובל אל הסוף, מנסה בכל כוחה,
מאמצת של שריר של דמיון כדי להגיע לתמונה המלאה. ולא מצליחה.

התסכול כובש אותה. איך זה קרה. שמישהו יסביר לה בדיוק איך זה
קרה. לא עובדות יבשות. לא סיפורי גבורה נדירים. האמת הקרה,
הכואבת, היומיומית. היא רוצה את האמת, והיא רוצה אותה עכשיו.
היא רוצה לדעת על כל אחד מהם, איך כל אחד ואחד מהם נפל, איך
אחד אחד הם הרשו לזה להתרחש. פיה מתעקל כלפי מטה בכעס. כעס על
עצמה, כעס על התיק המעוצב שמונח על כתפיה, על המצלמה והכסף
שמונחים בתוכו ועל המעיל ששומר עליה. שומר מפני מה, היא שואלת
את עצמה? איפה כל הרוע מסתתר? לאן הכל נעלם??

התיק נזרק על האדמה, ועליו המעיל, ועליו הבגדים החמים, אחת
אחרי השנייה, נופלות כל שכבות ההגנה, פיזיות ומנטליות. השמיים
מתכהים לרגע וברק מהבהב גבוה- משהו קורה. היא עומדת, במכנסיים
דקות, חולצה קצרה, מביטה למעלה אל השמיים. היא רואה אותה, את
הילדה שעמדה פה פעם, היא מרגישה את הקור שפגע בה, היא שומעת את
הבכי שלה, יחד עם הרעם בשמיים, היא נוגעת בהוריה שהיו ואינם,
כאשר טיפות הגשם הכבדות פוגעות בה, היא חושבת את מחשבותיה וחיה
את עברה, ואת עתידה שיכל להיות ואינו.

היא לא פה בשביל לספר לה, היא לא יכולה לספר לאף אחד. אבל
עדיין, היא מרגישה אותה. היא יודעת שהיא כאן. כאן בשביל לעזור
לה להרגיש. מטר עז החל לרדת על האדמה, מלווה את מבול התחושות
שנחת עליה. עצב עם כל ברק וכאב עם כל רעם, הסופה שהתחוללה
סביבה נועדה בשבילה. ידיה התרוממו לאוויר וצעקה רמה יצאה מפיה.
לא מילה ברורה, לא משהו שהיא תזכור. אבל באותו רגע בדיוק,
באותו רגע מטורף על ראש הגבעה ההיא, בדיוק אז- היא הבינה. היא
הייתה הילדה הקטנה והילדה הקטנה הייתה היא. הן היו אחת.

לעד היא תזכור. לעד היא תדע, לעולם לא תעז לשכוח את מה שהיה
ולעולם לא יחזור. ואני, איתה.