אני יושב לי פה על הרצפה בחדר, לא מוצא יותר מדי סיבות להפסיק.
הפצע הזה על כף הרגל מציק לי כבר יותר מדי זמן, ואני פשוט לא
מצליח לגרד ולתלוש אותו, זה מוציא אותי מדעתי. נמאס לי, הפצע
הזה ירד, ועכשיו. אחרי מספר גירודים אלימים במיוחד ירד הפצע,
זה כאב וזה שורף וזה נפלא. צריך למצוא עוד כמה כאלה.
אני לא מצליח לפתח מוטיבציה לזוז. דפדפתי בזכרון של הפלאפון,
אין לי מושג מה עושים שם כל האנשים האלה, כולם רחוקים, כולם
מטומטמים, כולם מכוערים, למה אני צריך את כל הכולם האלה?
אני חושב שאני אמשיך לשבת כאן על הרצפה, עד שאמצא סיבה להפסיק.
אבא ירצה שאני אפסיק, אבל זה רק בגלל שהעובדה שאני יושב על
הרצפה ולא מפיק שום דבר יעיל תעצבן אותו. אמא תרצה שאני אפסיק,
אבל זה רק בגלל שזה יהיה לה עצוב או יעצבן אותה מסיבות לא
ברורות. אולי יהיו עוד כמה אנשים שיבקשו שאני אקום מהרצפה, אבל
לכל אחד תהיה סיבה אנוכית מפגרת אחרת.
הפצע עדיין שורף, זה מאוד נחמד, קשר בסיסי למציאות. יעיל.
לא נעים לי, פיזית. שום דבר לא מגרד או מדגדג, חוץ מהפצע
ששורף, אבל לא נעים. כאילו אני טובל בבריכה גדולה של
אי-נעימות. לרוב כשאני מרגיש ככה אני מתגלח, זה לא עזר הפעם.
זה כל כך מעצבן, אני רוצה בנאדם, אני רוצה איזה קשר אנושי שיתן
לי מוטיבציה לקום מהרצפה, כי הרי שום דבר פרט לקשר אנושי לא
יתן לי מוטיבציה. אבל אין שום קשר שיגרום לזה, והרי ישיבה על
הרצפה בחדר זאת לא הדרך האולטימטיבית לפתח קשרים חברתיים
חדשים, לעזאזל, בני אדם, כזאת טעות נוראית עוד לא יצא לי
לפגוש.

אני יושב מכורבל בתנוחה דבילית על הרצפה של האמבטיה, מנקה את
הלכלוך מבין האצבעות של הרגליים. לפני חמש דקות אמא התעצבנה
עלי כי... כי... כי הייתה לה סיבה, או משהו כזה. אני מאוד אוהב
לנקות את הלכלוך שנאגר בין האצבעות של הרגליים. אחרי שעושים את
זה, יש תחושה כל כך חזקה של נקיון שזה לא יאמן. זה נותן תחושה
כזאת של חופש, פשוט נירוונה. אני מרגיש כל כך נקי שאני מוותר
על המקלחת ויוצא החוצה, אל העולם, נקי. אולי נקי רק בין
האצבעות של הרגליים, אבל תחושת הנקיון האדירה הזאת מתפשטת לכל
הגוף ואני מרגיש בטחון מסוג ועוצמה שלא הרגשתי אף פעם. זה זה,
זה פשוט זה. שום דבר בעולם המסריח הזה לא יוכל לגעת בי כשאני
כל כך נקי, שום דבר לא יוכל להכתים אותי, שום דבר לא יוכל
להשפיע עלי, להזיז אותי, לפגוע בי, שום דבר. כי אני נקי.
יצאתי מהאמבטיה, והכל בחוץ טרי, חדש. אני מתהלך לי בחוץ כמו
תינוק שבשלוש שניות למד ללכת, והכל נראה לי כל כך תמים, כל כך
טוב. כל הטוב והתמימות האלה עוטפים אותי בעטיפה חמה וידידותית
שמבהירה לי שמעתה ועד עולם אני אתהלך לי עטוף בעטיפה הזאת. אבל
אני יודע שאני לא צריך את העטיפה הזאת, שמתוקף הנקיון שלי אני
מוגן ברמה שהעטיפה הזאת לא תוכל להתקרב אליה לעולם, אבל זה לא
משנה לי במיוחד, מה שלא יתרום, לא יכול להזיק.
לרגע נדמה לי שהעולם קפא מלכת, נדהם מהישות שכרגע צעדה לתוכו.
כאילו העולם עצמו עצר לרגע על מנת להשתאות מהמראה ולחלוק לי
כבוד. התנועה שלי בעולם איטית ומלאת חן, שום דבר פה לא שייך
לי, אבל הכל נתון לי, אם רק ארצה. פקחתי את עיני והבטתי סביב,
אנשים, מכוניות, כולם הולכים למקום כלשהו, כולם מנסים להשיג
משהו, ואף אחד מהם לא נוגע בי.