פעם היה ילד.

יום אחד, לילד הזה היה יום נורא קשה בבית הספר. כל היום ילדים
הרביצו לו בהפסקות וצחקו עליו והורידו לו את המכנסיים מול
הבנות, היו לו שני מבחני פתע שהוא לא ידע בהם כלום, המורים כל
הזמן התנכלו לו. במשך כל היום הזה נבנו עליו לחצים כאלה ורגשות
כאלה ומצבי רוח כאלה והוא כבר הרגיש שהוא לא יכול יותר, שהוא
לא רוצה יותר, אתם מבינים, היום הזה הוא המשך רציף של כל שאר
הימים שהיו לו איזה מן חיים אלה? וזה ילך ויחמיר, כי למה שזה
לא ילך ויחמיר? כלומר די כבר! הוא כבר לא יכול יותר נמאס נמאס
נמאססס!! סוף סוף, בבהירות ובצלילות, נשמע הצלצול האחרון; הגיע
זמן ללכת הביתה.

הילד כבר לא רצה לעשות שום דבר עכשיו חוץ מלישון ולישון ולישון
ולישון. הוא לא רצה לשמוע שום דבר, לא לדבר עם אף אחד, לא
לראות אף אחד. רק להתכרבל כמו עובר בתוך השינה. הוא פתח את דלת
הבית, הספיק לסגור אותה אחרי שנכנס ואז שמע את קולה הצורם של
אמו מבקשת ממנו לזרוק את האשפה. זה כל מה שהיה צריך בשביל
שזהו, הילד נכנע להתמוטטות המערכת העצמית שלו ובלי לומר דבר
הפיל את עצמו על הרצפה כשק קמח. הוא שכב כולו על הרצפה שני מטר
מהדלת ולא זז יותר.

אמא שלו, לאחר שלא שמעה כלום באה אל הילד וראתה אותו שכוב שם.
היא בקשה ממנו לקום מיד, אבל הוא לא ענה אפילו. לאחר זמן מה
היא נכנעה והניחה שהוא יקום כשימאס לו.

הילד נשאר שם. נשאר כל היום, וכל מחר וכל השבוע. לאחר ההתרגשות
הראשונית של בני המשפחה מההתנהגות המשונה של הילד, החלו הוריו
ואחיותיו להתרגל למצב בהדרגה. עד שלבסוף הם חזרו לגמרי לשגרה
והפסיקו להתייחס.

יום אחד אבא שלו דרך עליו בטעות. האמת היא, שהטעות הזאת התחילה
עם הזמן לחזור על עצמה יותר ויותר עד שבסוף הם אפילו לא זכרו
להתנצל. ועד שהם אפילו לא שמו לב שהם דורכים עליו ולא על עוד
איזה מרצפת. למעשה, בחלוף הזמן הם היו דורכים עליו באותה
תדירות בה הם דרכו על כל אחת מהמרצפות.

מרוב שדרכו עליו, עם הזמן הילד הלך ונעשה שטוח יותר ויותר. כדי
להתמודד עם הפגיעה הזאת, הוא נעשה טיפוס יותר קריר וקשוח.
האישיות הקרירה והקשוחה הזאת כל כך השתלטה עליו עד שהיא החלה
לחלחל מהנפש לתוך הגוף.

בסוף הילד נעשה כל כך שטוח וקריר וקשוח, עד שהוא כבר לא הובחן
מהרצפה יותר.

הוא הוטמע ברצפה.

הוא נהייה הרצפה.

והוא המשיך לחיות כרצפה.