אני כל הזמן חושב על ראפר אחד שראיתי בארצות הברית, אחד האנשים
הכי עשירים באמריקה מתחת לגיל שלושים (יש לו סכום מטורף של
כסף, והוא חי כמו קינג בשכונת יוקרה של לבנים). הוא אמר
בטלוויזיה, בתוכנית של הבי.בי.סי, שהדבר הכי חשוב הוא להיות
אמיתי. בעברית זה נשמע כל כך קלישאתי, אבל באנגלית זה "בי
ריל", כלומר, תהיה אמיתי. פה? מה, כאילו, עכשיו? כן. פה
ועכשיו. מול כל האנשים האלה. בלי להתבייש. הוא הוסיף ואמר
שבנאדם צריך להיות עצמו, גם אם הוא בנאדם רע, הוא  צריך להיות
עצמו.
ואני לא יודע אם אני מסכים עם זה, והכי גרוע, אני לא בטוח שאני
מבין בדיוק למה הוא מתכוון.
ובעצם, אני בטוח שאני יודע למה הוא מתכוון. אלא שזה הדבר הכי
קשה בעולם, וגם הדבר הכי קל בעולם. אני חושב שאנשים מזדקנים
כשהם מתחילים לחשוב על התוצאות של המעשים שלהם, פה זה בערך
הסוף. אין, זהו, הלכת לאיבוד. ברגע שאתה מתחיל לחשוב על דברים
שלא היו ולא נבראו, מציג לעצמך קשת של ספקולציות, חלקן איומות
וחלקן נפלאות, איבדת את הרגע. את הספונטניות שלו, את הניצוץ
שיש בתוכו.
בורחס כתב שיר מקסים, שהוא היה מעדיף לאכול יותר גלידה בחיים
מאשר לשתות מרק חם, שהוא היה מעדיף לעשות שטויות במקום לנסות
להיות מושלם כל הזמן, שיהיו לו יותר בעיות אמיתיות מאשר בעיות
דמיוניות.
ואני חושב על עצמי, וחושב, איזה אומלל אתה. לא בגלל משהו
חיצוני קונקרטי שאני יכול לשים עליו את האצבע. זה בדיוק
העניין. זה ממש לא הקטע. הנה יש לי את כל מה שאני צריך ועוד.
עוד הרבה.  כל מה שאבקש. ואני אומלל כמו תחת. עצוב.
ואני לא יודע מה לעשות. אני לא יודע איך חיים באמת. אצל מי
התשובה? יש בכלל תשובה? אולי אין? אולי החוסר סיפוק הזה הוא
תמידי ואין מה לעשות? התחושה הזו בבטן, יודעים למה אני מתכוון?
שלא משנה מה יש שמה משהו שלא תצליח למלא אותו אף פעם? שלא
תצליח להרגיע אותו בחיים? איזה עצב פועם, בצבע אדום בהיר,
שדופק בתוך הגוף וכל הזמן מזכיר לך שאתה חי, אבל שאתה לא.
לפחות לא באמת. אז מה עושים? נוסעים להודו? עוברים דירה?
זורקים את החברה? מפסיקים ללמוד באוניברסיטה? מה עושים? איפה
יש תשובות? יש כאלה שאומרים שבתוכי. אז איפה? ואיך מגלים? ויש
אנשים מאושרים בכלל במקום הזה? אני יודע שאני הייתי פעם. אני
יודע שאוכל להיות שוב. אני יודע שלא כמו שאני חי עכשיו. ואז
אני שואל- אז מה שווה האושר הזה? זה לא מה שמספרים. זה לא מה
שכתוב בספרים. שאולי אם לא הייתי קורא אותם בכזו שקיקה היה לי
קצת יותר נחמד בחיים עכשיו. ואולי לא. מי יודע. האושר שמדברים
שם לא תלוי בכלום. האושר הזה הוא לא צורה של בידור, של הנאה
שאם יש לי אותה אני שמח ואם אין אז לא. זה מצב, זה סטייט אוף
מיינד, גודאמיט. ולמה כל כך איכפת לי מכל דבר. אם מישהו יודע,
בבקשה להשאיר פתק עם מספר טלפון. כי כואב לי בפנים, ואני לא
ממש יודע למה, אבל הייתי עושה ה-כל בשביל שהוא יפסיק. שאני לא
ארגיש כאילו כל שנייה אני עומד לבכות.
אני רוצה לתת דוגמא.
ירדתי למטה היום כדי לנסוע ליום הולדת של חברה, ושמעתי יללות
של חתול מהשיחים. לא יכולתי להתאפק, והלכתי להציץ. ראיתי שם
חתולה גדולה יחסית, מייללת כמו גורה. נזכרתי שיום קודם ראינו
חתול שהלך לאיבוד מתחת למכוניות- ועשיתי אחד ועוד אחד. שיט,
חשבתי. שיט. יכולנו להציל אותו. הסתכלתי אחורה וראיתי את הגופה
שלו מרוסקת בחניה. אחד מהכלים שהמציאו בני אדם, כלי שנקרא
מכונית, דרס אותו. הכלי הזה הורג מאות אנשים מדי שנה. כל כך
הרבה טרגדיות, כל כך הרבה עצב, ודם. הדבר היחיד שהוא נותן
בתמורה הוא היכולת להגיע יותר מהר ממקום למקום. זהו, בערך. הכל
חלק מסיפור גדול, או ממחלה גדולה, שנקראת מודרניות. קיבינימט.
ו... זהו. היה לי עצוב בטירוף על החתולה הזו, על האמא ששכלה את
הגור שלה. ושילכו כולם להזדיין, כל אלה שמתרצים את האטימות
שלהם בזה שאין להם רגשות, אני עמדתי מולה והרגשתי עצב עצום: מה
זה עצום, כאב בל יתואר. אתה לא יכול להסביר את זה בכלל מרוב
שזה נוקב אותך, ורק עכשיו אני חושב שיכולנו בעצם להציל את הגור
הזה אתמול, שבטח הלך לאיבוד ולא מצא את הדרך בחזרה.
ומה שהורס אותי הוא מספר הטרגדיות האלה, טרגדיות שהן לא כדרך
הטבע! מילא, נכון שזה עצוב שהגור הזה היה מת מטביעה בנהר
בג'ונגל, או נאכל על ידי טורפים אחרים שרוצים לשרוד. אבל זה
עצוב אחר, עצוב שאתה יכול לקבל אותו. ובגלל שבני אדם לא רצו
לקבל את העצוב הזה יותר, בגלל שבני אדם רצו לנתק את עצמם
מהמשחק, יש לנו עולם שנראה כמו שהוא נראה היום. או שאולי זה
אלוהים, אני לא יודע.
ואם כן, אני לא בטוח שאני רוצה לדעת.
אני שוקל אם לפרסם את המאמר הזה באינטרנט, ואני לא ממש יודע.
אולי. נראה לי שכן. הגיע הזמן לפרסם את הדברים שאני כותב. אולי
אנשים ילמדו משהו ויפסיקו להתנהג כמו מטומטמים. לא שאני לא
מתנהג כמו מטומטם. אבל אני יודע שהלהתנהג כמו מטומטם שלי זה
בסך הכל נסיונות נואשים להיות נאמן לעצמי ולרגשות שלי, לא
לשפוט את עצמי ולעשות מה שאני מבין, מה שאני רוצה.
ואולי מפה בדיוק נפתחת הרעה, ואולי גם לא.
אני לא יודע.
כמה כאב יש בעולם הזה, לעזאזל.
ראיתי היום סטיקר על קטנוע, "עד שלא ימותו כל החיות, עד שלא
תושחת חלקת האדמה האחרונה, עד שלא ילכד הדג האחרון, לא יבינו
בני האדם שכסף אי אפשר לאכול".
אני שונא את המקום הזה לפעמים, ומייחל לנשמתי שתעמוד במבחן
שהעולם הזה מציג לה.
כואב, בעיקר כואב.