הפעם זה היה מהיר.
מהיר, ונקי יחסית.
'הכל יחסי בחיים' היית אומר. 'ובמוות?' הייתי שואלת מיד, 'שם
לא הכל יחסי? שם יש דברים שנקבעו מראש שלא עפ"י הגדרות של
דברים אחרים?'
בקרוב נגלה, חשבתי לעצמי, המוות קרוב...
ביד ימין אחזתי כוס, ששאריות של מרטיני ביאנקו עיטרו את
קרקעיתה וביד שמאל, את קופסת האספירין הריקה.
ישבתי שם בדממה וציפיתי לרגע שבו הכל יגמר.

התחלתי להלך בחדר ופיק ברכיים הפיל אותי אל הרצפה. נשכבתי שם
מקופלת, הבטן כאבה לי.
איך אני תמיד נופלת לשטויות האלה?!? איך אני תמיד מגיעה למצבים
הכואבים האלה שגורמים לי להתחרט על שבכלל התחלתי?
האמת, זה לא מאוד משנה כי עכשיו כבר מאוחר מידי.
קמתי מהר. מהר מידי, יחסית למישהי במצבי, וברגע אחד החדר הפך
שחור. נאחזתי בקיר וחיכיתי בסבלנות שהראייה תחזור.
נשמתי עמוק ופקחתי את העיניים. אם רק לא היית הולך איתה, הכל
היה נגמר אחרת. ולא שמפריע לי שעזבת, מפריע לי שעזבת איתה.

ניגשתי למטבח ופתחתי את הברז של הגז מבלי להבעיר אש בכירה.
בדרך חזרה לסלון נתקפתי בחילה. 'זה התחיל' חשבתי לעצמי...
לא חיכיתי שהריח של הגז יגיע לסלון. הנחתי סיגריה בוערת במאפרה
במרכז השולחן והעפתי מבט אחרון בחדר, סוקרת כל פינה שלא אראה
עוד לעולם. רסיסי זכרונות שלא יהיו לי עוד גאו ועלו בי. ואתה.
גם בך הסתכלתי. נראית שלו, יחסית.

יצאתי מהבית והתחלתי לרוץ. בעוד כמה דקות הכל יגמר, חשבתי.
כשחזרתי בערב אל הבית, קיבלו את פני שוטר, פסיכולוגית וצי
כבאיות שעוד ניסו להשתלט על השריפה המשתוללת.
השוטר ניסה להסביר לי שמדובר כנראה בתאונה, שנרדמת עם סיגריה
בוערת ביד ושכל הסיפור מאוד מעורפל. לאחר שסיים את דבריו,
הוסיף שאני נראית רגועה יחסית. 'כן?' חייכתי, 'הכל יחסי
בחיים...'
הפסיכולוגית הגישה לי כוס מים ואספירין וניסתה לדובב אותי אבל
אני - אני כבר לא שמעתי כלום. הבטתי אל הלהבות וחשבתי לעצמי,
אם גם במוות הכל יחסי.