[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נטלי גונן
/
בטיול שאחרי הצבא

מוקדש באהבה לליאור, שאני מאחלת לו רק טוב בהמשך דרכו.

בטיול שאחרי הצבא, התחלתי להרגיש את הבדידות גואה בי פתאום. כל
החברה נסעו לתאילנד, הודו, להיזרק, לעשן ורק אני נסעתי לצפון.
כן כן, צפון הארץ, אולי כי בתוכי פחדתי לפרוץ את הגבולות שלי
ולהתנתק מכאן, לא רוצה לדעת מקום אחר, טוב לי בתוך הבועה שלי.
אז כשכולם התארגנו עם התרמילים והמריאו למזרח, לקחתי אוטובוס
לחיפה, לגמרי לבד, משוכנעת שזה הכי טוב שיש, וכשהאוטובוס המריא
פשוט לא הרגשתי. לא הרגשתי כלום.

לא הרגשתי כלום כבר הרבה זמן. לא הרגשתי כלום מאז שיוגב נהרג.
אחרי שנתיים בצבא, שלא נתתי לעצמי להתאהב, יוגב הגיע פתאום מצא
את הלב שלי במקום המחבוא שלו, וגרם לו לפעום בהתלהבות מחדש.
כשהוא הגיע לבסיס, הוא היה לבד. נכנסתי לחדר האוכל בערב, וסתם
ככה התחלנו לדבר. הוא סיפר לי מה הוא עשה, איך הוא היה לוחם,
אבל היה לו כל כך רע, שלא היה מסוגל להלחם "כל ירייה ששמעתי,
כאילו פילחה לי את הלב" היה אומר ובוהה באוויר, לוקח עוד שאכטה
מהסיגריה ומתבודד בתוך עצמו. כמה פעמים הוא חזר על המשפט הזה,
ואף פעם לא הבנתי אותו. זה היה נשמע לי כמו פצע כואב מדי בשביל
לזרות עליו מלח בשאלות, אז לא שאלתי. רק תהיתי.

אחר כך הוא כבר השתלב בבסיס, והתחבר לכל האנשים שהכי לא סבלתי,
מה שהוביל לסדרה ארוכה של חודשים על גבי חודשים, שבהם הקשר הכי
גדול בינינו היה הריבים שהיו לנו. ריבים כל כך חסרי משמעות, על
מילה קטנה שהוא אמר, על מבט קטן שהוא פרש בדרכו שלו, על מילה
שלא נאמרה, או על מבט שלא פנה לעברו. על איך שהסתרקתי בבוקר,
ועל איך שהוא מדבר, צוחק הולך. חשבתי שהוא הייצור הכי נאלח
שקיים ושנאתי אותו במידה כזו מוגזמת, עד שכבר לא יכלתי לשנוא
אותו יותר והוא התחיל פשוט לא לעניין אותי, ואז לבלבל אותי,
ואז...

ואז הוא התחיל לשאול אותי שאלות שלא הבנתי. שאלות חסרות טאקט
בצורה מחרידה, ככה ליד כולם היה קורא לי "שיר, בואי לכאן" ואני
באה, מגלגלת את עייני, כל החמישה שיושבים איתו מביטים בי כמו
חבורת כבשים "את אוהבת אותי?" היה שואל והייתי עונה ספק בצחוק
ספק עוד יותר בצחוק, "ברור שאני אוהבת אותך יוגב" והולכת, מבלי
לדעת עד כמה ברצינות אני אומרת את המילים האלו.

ואז באה שיחת הטלפון. בתורנות לילה, ששנינו היינו מאד מאד
עייפים אחרי יום מפרך. אחרי שהשאלה שלו הפסיקה להצחיק אותי
והתחילה להשאיר אותי ערה בלילות, התקשרתי אליו. "היי שיר" הוא
אמר עוד לפני שהספקתי לומר מילה. "מה קורה יוגב?" ניסיתי לפתוח
בשיחת חולין, שקופה וברורה בהתחשב בקשר שהיה בינינו. הוא לא
ענה, ציפה לעיקר. "אפשר לשאול אותך שאלה?" אמרתי לו, והוא כמעט
רדום אולי קצת התעורר. יכולתי להישבע ששמעתי איך הלב שלו דופק
דרך הטלפון. "כן, תמיד" הוא ענה. "מה אתה רוצה ממני?" יריתי
מבלי לחשוב. בין אם הוא ציפה או לא לשאלה הזו, הוא היה מופתע
עד כדי שהתחיל לגמגם "מה... אה... לא... כן... למה את מתכוונת
בדיוק?" שאלה סתמית. למה אני כבר יכולה להתכוון. לא עניתי, רק
חייכתי. הוא התעשת. "לא, פשוט תהיתי כל הזמן מה את חושבת, מה
את מרגישה, כאילו... מה את מרגישה כלפיי?" ואני, קפואה במקומי,
עניתי את התשובה הכי שקולה, הגיונית ועם זאת מטומטמת, שהכי
אופיינית לי במצבים כאלה "אה.. אני לא באמת מכירה אותך בשביל
לענות על זה". שנינו ידענו שזה שטויות. הרי הכרתי אותו יותר
טוב מכולם. הכרתי אותו באמת, כמו שהוא היה לפניי שהוא התחיל
להתרועע עם החבורת עיזים שהסתובב איתה. כמובן שבהמשך הוא שאל
אותי אם הייתי רוצה להכיר אותו, ואמרתי לו שלא אכפת לי, וקבענו
שאגיע אליו. הגעתי אליו, כשהאהבה אליו כבר בחלקה עברה מהתת
מודע אל התודעה שלי. אבל כמובן שלא היינו לבד. ואז היה לו
טלפון ובין כל הרעש של כולם מסביב, הוא עוד היה מספיק חוצפן
כדי להתחיל לדבר שיחות נפש עם אחד מהחברים שלו שבמקרה לא היה
בחדר, ואז הלכתי עצבנית וכועסת בלי לומר לו מילה, נשבעת לעצמי
שבפעם הבאה אני לא נופלת כל כך מהר למשחקים שלו, מאשימה את
עצמי שהאמנתי לו בכלל, וחושבת על הפעם הבאה שהוא יהיה בתורנות
ואיך שאני אשחק בו, וב-ח-י-י-ם לא אאמין לו ולא אפתח אליו.

אבל בפעם הבאה, ובזו שאחריה לא הייתי בבסיס. זה היה חודש קשה
של המון אימוני שטח, והמון עבודה, חודש שבו בקושי ישנתי,
ולמזלי לא הייתה לי שנייה לחשוב, ועד שהייתה לי, עשיתי כל מאמץ
כדי לא לחשוב עליו. שכחתי אותו. החיים המשיכו, כשמשהו בהם היה
בבירור ריקני וחסר, מן תחושה של אור שנכבה, עד שנכנסתי לחדר
האוכל. בדיוק כשעמדתי בנקודה שבה דיברנו בפעם הראשונה, כאילו
הזיכרון שלו חזר אליי, הריח שלו, הפעם ההיא מזמן מזמן, שבין
ריב לריב עשיתי לו מסג', שנגמר בכמעט סקס סוער, אך לבסוף שנינו
הצלחנו לשלוט בעצמנו והמצב נגמר, איך לא, בריב.

אז הסתובבתי שם בחדר אוכל, בפעם הראשונה שהסכמתי להודות בזה
שאני קצת, או בעצם המון מאוהבת בו, אבל הוא כבר לא היה שם.
חיפשתי בפנים, בחוץ, שאלתי, חלק טענו שהוא עזב, חלק אמרו שהוא
עבר תאונה, חולה, במצב נפשי עגום, אפילו הסתובבה שמועה שאמא
שלו לקתה במחלת נפש והוא חייב להיות בבית ולטפל בה.

שבוע הייתי גמורה מאהבה, געגועים, לא מסוגלת לתפקד, ואז חזרתי
לעצמי. לריקנות, למצב של לא עצב, לא שמחה, לא רגש בכלל. ואז
חזר הלחץ והאימונים, ושוב הוא נשכח ממני. והייתי הולכת שפופה
בבסיס, מחפשת משהו שאני לא יודעת מהו, אחרי שהיה לי קיץ
עצוב... הריק היה מאד מעיק אחרי שמישהו בכל זאת הצליח למלא
אותו... ואז שמעתי צעקת שמחה "שיר!!" אוי הניצוץ השובב הזה
בעיניים שלו... כמה שרציתי לחבק אותו, אבל לא יכלתי. אך גם
להסתיר את השמחה שלי לא הצלחתי. הוא עבר למשרד ליידי כשחזר,
והיינו יושבים יחד, לא רבים פתאום, מבינים אחד את השני עד
הסוף. הוא היה רגוע יותר ליידי פתאום. שייכתי את זה לזמן שעבר
בינינו, ולרגש שבטח עבר לו, או בטח היה רק משיכה, או שמישהי
חדשה נכנסה לו לחיים, בכל זאת שלושה חודשים עברו. היינו
מדברים, כשבכל שיחה גיליתי יותר על יוגב האמיתי, הרצונות
והשאיפות שאולי הייתי היחידה שהאמינה שיש בו את זה, ובכל שיחה
גיליתי כמה אני אוהבת אותו.

ואז יום שלישי אחד, הוא עשה צרות והיה מרותק ללילה, והופיע לי
במשרד. "היי" אמרתי והתחלתי לשאול לשלומו. הוא התקרב אליי,
והניצוץ בעיניים שלו היה כל כך מוזר, שממש נבהלתי למראהו. הוא
התקרב אלי במהרה, עצר כשהגיע אליי, והתחיל לנשק אותי כמו
מטורף. אני לא אספר מה קרה שם באותו הלילה, אבל רק אומר, שכל
התשוקה שהצטברה לה במשך התקופה הזו נולדה לחיים, והמשיכה לגדול
גם בחודשים שאחריה. היינו נעלמים כל אחד מהעבודה, נכנסים לחדר
שלי, מרגישים זה את זו, מנהלים שיחות נפש, מספרים זה לזו את כל
הסודות הכי אפלים, שוכבים במיטה מחובקים, כאילו אנחנו לא באמצע
היום בבסיס צבאי. התחלנו לחשוב על חתונה, לפנטז בליווי צחוק
פראי על הילדים שלנו, רק אני ויוגב, ואין עוד אף אחד, ולא צריך
אף אחד. והעיניים השחורות שלו עם הניצוץ שנראו כמו שמיים
בהירים בלילה, כשרואים בבירור את הכוכבים, היו כל כך
אוהבות...



שבועיים לפני שהשתחררתי יצאנו למטווחים. רצינו לברוח ולהסתתר,
אבל האזהרות של המפקדים שלנו, הפכו כבר לאיומים של ממש, אז
בחוסר חשק באנו, אבל לפחות באנו ביחד. זכרתי כמה רע לו עם הקול
הזה של הירי, זכרתי את המשפט, שאז עדיין לא הבנתי, אך הבטחתי
לעצמי לשאול אותו בתום היום הזה מה המשמעות שלו, אז החלטתי
להיכנס איתו. היינו אחד ליד השני, חושך, האטמי אוזניים שגורמים
לנו לשמוע את הנשימות שלנו בלבד, וכשראיתי אותו מתחת לקסדה,
מזיע בעצבנות, מנסה לחייך אליי ללא הצלחה, הרגשתי שאיכשהו אני
שומעת גם את הנשימות שלו. "אני איתך" אמרתי לו בתנועות שפתיים,
והניצוצות שלו האירו לי קצת את האזור. "למטרה, אש" נשמע הקול
של מפקד המטווח. יריתי שני כדורים, עד שהבטתי אליו הצידה,
ופתאום הוא שוכב על הרצפה, ופתאום דם, וצעקות, במיוחד שלי,
אפילו לא נשמעה צעקת ה"חדל" וכולם כבר נצרו את הנשקים והיו
סביבו.

כולנו בכינו ליד הקבר שלו. אני לא. אני הייתי איתו. מתתי איתו.
לא הסכמתי להכיר בחיים שהוא לא חלק מהם. כולם כאבו על הקבר
שלו, כולם חוץ מחנן, אחד החברים הכי טובים שהיו לו, שנורא רצה
לצאת על פרופיל נפשי, וחשב לנצל את המטווחים, ולירות לעוד כמה
כיוונים פרט למטרה, ופגע ישר במטרת חיי.
עמדתי שם 100% מתה מבפנים, תומכת באמא שלו שהשתגעה עוד יותר.
מפקד הבסיס שלא הכיר אותו דיבר בשבחו. ואז נשמעו היריות של
משמר הכבוד, וברגע הבנתי את המשפט הזה שלו, שתמיד היה אומר, על
התחושה של קול הירי המפלח את ליבו, ונזכרתי איך הוא היה מדבר
על אבא שלו באותה הנימה, שסיפר שהוא הלך, וכמה שהוא מעריץ
אותו... ואף פעם לא סיפר לאן. הבנתי שהם ביחד עכשיו.

אהבתי אותו כל כך, היה לו חיוך מיוחד, אינטליגנטי כזה, שברגע
שאמרת משהו, והוא חייך, יכולת להיות בטוח שהוא הבין. ידעתי
שהוא מבין אותי עכשיו, למה עד עכשיו לא יכולתי לבכות עליו,
ולמה עכשיו אני מרגישה אותו פתאום וכמעט בוכה.

בלב חיפה, ממש ליד הנמל, אחרי המרגריטה החמישית או שישית... מי
בכלל סופר, ישבתי שם, מוצפת דמעות, מביטה מעלה ורואה את
הניצוצות השובבים שאני כל כך אוהבת. טוב שיש עוד מקום שאפשר
לראות אותם... רק מקום אחד... לרגע הרגשתי אותו שם יד חמה על
הכתף שלי, נגעתי בה והסתובבתי... זה היה המלצר, ביקש ממני
בנימוס לעזוב, כי כמעט בוקר, והם סוגרים. בשקט שילמתי, והלכתי
חזרה לחדר במלון.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מוזיקה עושה לי
את זה!



מי שהיתה ועדיין
ההיפך
מפריג'ידית


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/11/02 23:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נטלי גונן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה