עדו,
לך, שהענקת לי כל-כך הרבה: אושר, שמחה, אהבה, הבנה, אני חבה
תודה ענקית, עצומה. על כל הרגעים המדהימים, על היופי שהכנסת
לחיי, על החום והאהבה. מילאת ארבעה חודשים קסומים בחיי, ועל כך
אני מודה לך מעומק לבי.
עוד לא עיכלתי שאתה כבר לא שלי, אבל עוד מעט זה יקרה. בינתיים,
למרות שמבחוץ נראה לך הכל רגיל, אני עוד כואבת. אני עוד
מתגעגעת, אולי עוד אוהבת, רוצה בחזרה את מה שהיה.
אני לא שוגה באשליות, אני יודעת שהסוף שלנו הוא סופי מאוד,
ואולי אפילו טוב שכך. כואב לי לומר את זה, כואב לי להאמין שלא
הייתה בינינו התאמה מלאה, למרות שבשבילי אתה היית מושלם.
כל-כך אהבתי את ארבעת החודשים שלנו, כל-כך נהניתי מהם. פתאום,
כשכבר הגיע הסוף, אני זוכרת רק את הרגעים היפים, לא את הריבים.
אני זוכרת רק את הנשיקה הראשונה, את הערב ההוא, כשצפינו יחד
בשקיעה, את היציאה הראשונה שלנו. נעים לי להיזכר בהם, לשקוע
בזכרון יפהייפה שיש לי ממך ולשכוח את המציאות, שבה אתה כבר לא
שלי.
אני לא רוצה אף אחד אחר, אף אחד לא משתווה אליך, אף אחד לא
מגיע לקרסוליך. אני ממשיכה לחיות את הזכרונות שלנו, ממשיכה
להתעורר לתוך המציאות הכואבת שבה אתה כבר לא איתי. כבר לא.
לעולם לא.
ואני לא מפסיקה לרצות, להתגעגע, ובלבי ממשיכה לקנן התקווה
שאולי, יום אחד... ובעצם לא, כי אי-אפשר, כי זה נגמר, כי מה
שהיה - היה. אך שום דבר לא מונע ממני להמשיך להביט מדי פעם,
בעיקר להזכר, בעיקר לחייך כששמך עולה בשיחות מזדמנות.
יעבור עוד זמן עד שאפסיק להשוות את כולם אליך, עד שאפסיק
לרצות, ועד שאוכל לדבר איתך כמו שתמיד דיברנו. אולי יעבור עד
אז הרבה זמן, אולי זה עתיד לקרות ממש בקרוב.
כל שאני יודעת הוא שהרגשות החזקים שיש לי אליך לא יעלמו בקרוב,
ושאת מקומם שום רגש כלפי אף אחד אחר לא יוכל למלא.


עילית.