הייתי מנסה לתת לעצמי את החיזוק הכי גדול והכי חיובי שאני יכל.
לפעמים זה היה מצליח ולפעמים הייתי נשבר ופונה לחפש את הצל של
אותו חיבוק ועושה אתו אהבה. עשיתם פעם אהבה עם הצל שלכם?
המציאות היא חלק בלתי נפרד מפירות הדמיון ולהפך. כבר כמה שנים
מלאות אני משקיע המון מהאנרגיה הקיומית שלי בחיפוש השביל שעובר
בדיוק על הגבול שבין שני העולמות הללו. הוא לא קיים. הצלחתי
מאות פעמים להרגיש עצמי פוסע ואף נוסע על אותו השביל אך משום
מה תמיד הסתיימה החוויה בסוג של נפילה שאהבתי לכנות בשמות
רבים: תחושת ריקנות, אכזבה, דכדוך, עצבות, חושך, ביוב,
תת-קרקע, בדידות, ניכור-עצמי, אדישות, קטטוניה, הצד-האפל,
פי-הטבעת או בשפת היום-יום מצב רוח מחורבן. אני בטוח שבני אנוש
רבים השקיעו את מיטב שנותיהם בחיפושים דומים ובדיוק כמוני,
נגררו לשווא בניסיון להסביר לעצמם את פשר החרבון פשוט בגלל שזה
קל יותר מלנסות לקבל בשלום את תודעתה הקשה של הנפילה.
למשל הבוקר הזה, אחרי כזה יום עמוס רגשית, אני עדיין ער ובמקום
להשכיב עצמי בכוח לישון, יושב וכותב את אלו המילים.