אני עומד לבדי.
מסביבי הכל חשוך...וקר...
קירות.
אני מוקף קירות - גבוהים, קרים, שמגיעים לשחקים.
אין דלת, אין פתח, אין סולם, אין מעלית, אין דרך לצאת.
מביט למעלה, גבוהה גבוהה, מעבר לבור השחור והקר.
אורות.
אורות חולפים...
מנצנצים לרגע בפתח הבור וממשיכים הלאה, הרחק.
הם לא עוצרים בפתח הבור, אותם הכוכבים, לא מאירים פנימה, לא
בודקים אולי שם עמוק בפנים בחושך, אולי שם מישהו עומד ומחכה
לקצת אור.
אני בפנים מחכה לקצת אור...

ואז פתאום אור.
שם רחוק בפתח הבור - אור.
כוכב נוצץ לפתע עוצר. הוא מביט פנימה אל תוך הבור, אל תוך
החשכה...
את.
ואורך מאיר, ועולמי החשוך נעלם.
ואת מחייכת, ולפתע מופיע סולם.
ואני מטפס ומטפס...
אל האור.
אלייך...

סוף הסולם ושם היא נימצאת - עומדת, מחכה, מאירה.
מחייכת ושולחת את ידה, אל עבר האור היא אותי מזמינה.
מביט שוב למטה, אל הבור החשוך.
מביט בפנייה הקורנות.
שולח את ידי ואוחז בידה. הסולם נעלם.
ואני באויר, מתחתיי הבור, החשוך והקר, מעלי האור, הנעים והחם,
ובינהם את - אוחזת בי בחוזקה.
מביט בענייך, בפנייך, ואת כל כך שלווה.
מביטה לעברי ומחייכת.
ואני תלוי בין חושך לאור, כולי שלך, נתון לרחמייך.
תעזבי או תימשכי?
חזרה אל הבור או חיים חדשים באור?

נופל.
מתרחק יותר ויותר.
ממך.
חייכת ועזבת את ידך.
ואני נופל את המרחק השחור...צובר מהירות...מנסה לעצור...
מתרסק.
שוכב באפלה, בתחתית הבור.
שוב לבד, ללא אור.
ועצוב.
ושבור.
ומת.