פעם היתה ילדה שידעה לעוף.
היא ידעה לעשות המון דברים, היא  ידעה לשיר והיא ידעה לרקוד,
לצייר, היתה ספורטיבית והצטיינה בלימודים. בהתחלה זה הספיק לה,
היא השקיעה במה שאהבה והוציאה הישגים, אנשים העריכו אותה על כך
ואם היה מי שהיו לו הכלים לעזור לה, היא קיבלה את עזרתו בשמחה.
כך עברו שנים על גבי שנים שהילדה חשבה שהיא מממשת את יכולותיה
ואת הכשרונות הרבים הטמונים בה. ואם הסיפוק העצמי לא הספיק
לעתים היתה לה את מלוא ההערכה וההערצה מסביבתה שעודדה אותה
ואהבה לראות אותה גדלה ומתפתחת בתחומים בהם עסקה.
לאחר לא מעט שנים הרגישה הילדה שנמאס לה להשקיע ולעבוד, נמאס
לה לעשות את מה שעשתה כל השנים. היא כבר לא הרגישה שהיא מיוחדת
במה שהיא עושה, היא לא הרגישה שבשירה שלה יש משהו שהוא רק שלה
ושמחזיק אותה בתוך העולם הזה, היא גם לא הרגישה שהיא מצליחה
לחדש לעצמה או לאחרים משהו בציור שלה ואט אט הציורים שלה היו
פחות ופחות מושקעים ורק הפוטנציאל בצבץ מהם. גם בלימודים נמאס
לה להשקיע משום שהיא לא ראתה בכך כל טעם.
בכל יום שעבר היא הרגישה שהיא מיצתה את עצמה יותר ויותר. היא
הרגישה שהיא עומדת בתוך חדר וכל הדלתות פתוחות לפניה, היא
יכולה ללכת בכל דרך שתרצה ולהגיע לכל מקום, אך היא ראתה כבר מה
יש בסוף כל שביל והיא ידעה שגם אם תלך בכמה דרכים בו זמנית היא
לא תגיע למקום אליו היא רוצה להגיע. המקום היחיד אליו רצתה
להגיע היה השמיים ודלת לשמיים, לא היתה.
כך קרה שהילדה בעלת הכשרונות הרבים, בעלת המתנות הנפלאות הללו
מהאל, נותרה יושבת בחדר דמיוני שכל דלתותיו פרוצות והצינה
מנשבת עליה. הילדה רעדה בתוך עצמה ולא הסכימה לצעוד שוב באותם
שבילים שהיו פעם כל כך מוכרים ואהובים וספקו לה חום והנאה. גם
כשהיה לה קר וקשה וכשאף אחד מסביבה לא הבין למה היא לא מנצלת
את כל מה שיש בה, היא המשיכה להסתכל אל עבר התקרה הסגורה
בידיעה שמעבר לתקרה הזו נמצאים השמיים שלה, השמיים הנפלאים שרק
מחכים לה שתוכל להגיע אליהם.
תקופה ארוכה עברה הילדה במחשבות כיצד תפרוץ את התקרה ותגיע
לשמיים עד שהיא הבינה שהשמיים הם בתוכה, השמיים יכלו להיות
בשירה, בריקוד, בציור או בכל דבר שהיתה עושה אם היא היתה עושה
זאת באהבה ורצון, אך הדבר היחיד שרצתה היה להיות חופשייה מהכל,
חופשייה מגוף, חופשייה מכל מה שקושר אותה לעולם המציאות הזה.
במשך שנים היא למדה טכניקות שונות על מנת שתוכל ליישם את
כשרונותיה- את השמיים שבה, בעולם המציאות הזו ועכשיו היא הבינה
שמה שהיא רוצה זה לחיות בתוך השמיים שלה, בתוך הראש והלב שלה.
היא לא רוצה לעבוד, היא לא רוצה להיות בנאדם פרקטי, היא לא
בנאדם מעשי. היא בנאדם חושב, היא רוצה לחיות ממה שיש בתוכה ולא
על פי שיטות ודרכים של אנשים אחרים. ברגע שהבינה זאת וברגע
שהפנימה את העובדה שאין לה כל סיבה לחיות במציאות, מחוברת אל
האדמה , היא צימחה את הכנפיים האמיתיות שבה, הכנפיים של הנשמה
ואז היא הרגישה שאותה ילדה שהיתה סגורה בתוך החדרון פורשת
כנפיים ענקיות ויפהפיות ועפה אל עבר התקרה וברגע שהיא דוחפת
אותה בעדינות התקרה מתרוממת ומגלה לילדה את השמיים האינסופיים
שחיכו לה כל הזמן שתגלה אותם ותחיה שם בתור מי שהיא, חופשייה
מכל מה שכובל בנאדם לעולם המציאות.


הלוואי שהייתי יכולה לשפר את זה ולעשות את זה ליותר טוב אבל
אתם יודעים... אני לא בנאדם מעשי, לא בתכלס... אני לא עובדת-
רק עפה... : )