[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הרחוב היה כשאר הרחובות בעיר האפלה הזאת - מלא בבניינים גבוהים
אשר כל-כך דמו אחד לשני עד כי אי-אפשר היה להבדיל בין בניין
לבניין; רק מספר מועט של בתים קטנים בלטו בכל רחוב. כל
הבניינים היו מכסים את קרני-האור של השמש, והטילו צל ענק על
העיר; אותו צל אשר הפך אותה לעיר האפלה. הרחובות ביום ראשון
תמיד היו ריקים מנפש ורק האנשים שממש היו צריכים לצאת החוצה,
היו נראים ברחובות העיר האפלה; אולם כל שאר האנשים הנורמליים,
היו נשארים בטוחים בבתיהם. כך גם היה ביום ראשון זה - הרחובות
היו ריקים מנפש, ורק אדם אחד בלט ברחוב "סמסון סנטרל".
 הוא עמד מול דלת-הכניסה של אחד הבתים הבולטים ברחוב הזה. היה
זה בית-המספרה המקומי, ברם כולם ידעו כי הדבר אינו כך, וזאת
מפני שהאנשים אשר נכנסו לשם, לא רק שהיו פושעים ידועים לכל,
היו גם קרחים לחלוטין; אך בכל-זאת דבר זה אינו מנע מהם להכנס
פנימה ו"להסתפר" כיאות-נפשם, וכמובן שאינו מנע מאותו האדם
מלעמוד על המשמר מחוץ ל"מספרה" הזאת. זאת הייתה עבודתו ואחרת
לא תמצא בעיר האפלה.
 הוא הדליק סיגריה נוספת עם המצית הכסוף שלו, שהיה חרוט עליו
שמו - מיכה וארד, ולקח שאיפה ארוכה בזמן שחשב על חייו ועל
עבודתו אשר סתרה את כל מה שאי-פעם הוא האמין בו - יושר, הגינות
וכבוד. עתה הוא היה השומר של סוחרי הסמים המזופתים אשר הרוויחו
כסף בעזרת מכירת מוות לאנשים, שהיו זקוקים לו; ועל-כך הוא תמיד
עינה את עצמו שלא מצא עבודה אחרת.
 הוא לקח שאיפה נוספת מהסיגריה שלו - 'העיר הארורה הזאת!' -
הרהר לעצמו -  'אילו רק היתה עבודה אחרת לא הייתי עומד פה ביום
ראשון, באותו יום ארור שהאנשים שמחים שהם לא צריכים לקום וללכת
מחוץ לבתיהם המוגנים' - הוא נאנח ונשען על קיר מחוספס ,שהיה
חלק מן המסדרון הקטן, שהוביל אל העיר האפלה מהמספרה, והמשיך
לעשן את הסיגריה שלו.
 תנועותיו היו איטיות, כאילו היה רגוע לחלוטין ואינו חושש מן
הסכנות הטמונות בכך שהוא עמד בחוץ ביום ראשון; אך ידוע לכל,
שלא כך הדבר, וכי כל אדם אשר נמצא בחוץ ביום זה נמצא בסכנה
גדולה. הוא שאף שוב את עשן הסיגריה והזדקף מששמע את הדלת
מאחוריו נפתחת. לקוח נוסף יצא מן המספרה ומיכה בחן אותו כפי
ששומר אמור לבחון את סביבתו. היה זה בחור כבן שלושים או יותר;
הוא לבש כובע שחור אשר הסתיר את פניו העגולות ומלאות הצלקות.
האיש חייך חיוך עקום, יישר את כובעו ונעלם מאחורי פינת
המסדרון. זה היה הלקוח השלישי היום - 'העסקים לא ממש פורחים
ביום שכזה' - חשב לעצמו מיכה - 'אפילו השטן עצמו מתקשה לשרוד
בגיהנום כזה' - הוא גיחך בשקט.
  מיכה לקח עוד שאיפה מהסיגריה שלו אשר התקצרה עוד-ועוד, ושוב
נשען על אותו הקיר. 'רק עוד כמה שעות ואני הולך מכאן' - חשב -
'אולי אלך לביקור אצל סמנתה' - הוא נאנח - 'כן לא יזיק לי שעות
בילויי איתה' - חיוך עלה על פניו למשך רגעים ספורים, אך החיוך
הזה נמחק מהר כאשר הרצינות הקודרת חזרה אליו, והוא חזר לריכוז
בעולם האמיתי.
  לא היה אף-אחד ברחובות חוץ ממנו, ודומיה שררה בעיר האפלה;
אך, בכל-זאת, משהו הפריע לאווירה הלא-רגילה הזאת וגרם למיכה
להיות מתוח יותר ויותר. הוא כיבה את הסיגריה שלו על קיר
המסדרון, זרק את הבדל והזדקף בעודו מסתכל לעבר כל הכיוונים;
משהו הפריע לו. הוא חש שמשהו קורה. איזשהו אינסטינקט רמז לו
שיש דבר-מה אשר מתרחש עתה בקרבה. במהרה השקט נהיה כענן שחור
שכיסה את הזוועות האיומות אשר עליהן חשב מיכה, הדממה הסתירה
ממנו משהו. לפתע, נשמע רחש קל.
'צעדים?' - שאל את עצמו מיכה, ברם לא הספיק לחשוב על כך,
כשהרחש נעלם והשקט המשיך להלחיץ אותו יותר ויותר.
    הוא בטח בזאת ששומע דבר-מה, אך עדיין לא היה בטוח במה
מדובר. ראשו נע הנה והנה בעודו מנסה להבין את אשר מתרחש זה עתה
בעיר. הלחץ הלך וגבר, הוא הסיט את ידו לעבר נשקו אשר היה בצידו
הימני של החגורה ונחתך בזרועו מהפינה של קיר המסדרון. ושוב,
אותו הרעש של צעדים הולכים וגוברים מימינו, אך הפעם, בנוסף
לכך, הבחין הוא גם בקולו של מנוע מכונית. 'מה לעזאזל קורה פה?'
- חשב - 'אני הוזה?'
   הקולות נעלמו ומיכה נתקף בלחץ חזק יותר. הוא הביט שוב לכל
הכיוונים, אך לא ראה דבר והשקט התחיל ללחוץ עליו יותר ויותר.
    לפתע, נשימתו נעצרה והוא נקפא על המקום. מימינו הוא ראה
אדם אשר רץ במהירות עצומה לעבר אותו הכיוון בו עמד מיכה. האדם
היה לבוש בחלוק לבן וארוך אשר כיסה את כל גופו; הוא לבש
משקפיים וידו הימנית אשר הייתה מכוסת בכפפה לבנה, אחזה
בדבר-מה. הוא היה מלא במגור עצום אשר אמר רק דבר אחד ויחיד על
הסיבה לפחד אשר נאחז באותו אדם.
 לא עבר הרבה זמן ומיכה שמע רעש חריקות עצום, ומאותו מקום
ממנו הגיח האדם בחלוק הגיעה מכונית שחורה לחלוטין אשר דהרה
במלוא מהירותה לעברו והשאירה סימני חריקה על המדרכה. 'מכונית
הסוכנים' - הבחין מיכה בבהלה. מיכה אחז בנשקו אך לא הוציא אותו
מהחגורה מהחשש שהסוכנים יסמנו אותו כגוף עויין. ביעות נראה
בעיניו ובאחיזתו החזקה של אצבעותיו אשר לפתו בעוצמה אדירה את
נשקו הקט - אקדח מנטרל.
  לפתע, האדם בחלוק מעד והתגלגל מולו על האספלט הקר. גופו
הקטן של האדם נזרק כאילו לא שקל דבר והוא ניסה לעלות על רגליו
שוב, אך כאשר הוא ראה עד-כמה הסוכנים כבר קרובים הוא נקפא על
מקומו. המכונית השחורה של הסוכנים נעצרה בן-רגע בצלילי חריקות,
והישר מתוכה קפץ סוכן. אף-פעם לא פגש מיכה סוכן לפני-כן, אך
הסוכן הזה תאם לכל התאורים אשר אי-פעם קיבל - גופו היה מכוסה
מכף-רגל ועד ראש בלבוש שחור, ידיו היו מכוסות בכפפות עור
שחורות ופניו כוסו במסיכה שחורה אשר הסגירה רק את עיניו. הסוכן
הביט באדם אשר נפל ,כיוון עליו בנשקו, וללא כל היסוס החל לרסס
בכדורים אמיתיים. פעולתה השקטה של מכונת-הירי מילאה את מיכה
בחלחלה כזאת שמעולם לא חש - כיצד למוות כזה איום לא יהיה רעש?
  האדם בחלוק צרח בעודו היה על ברכיו כאשר הכדורים כבר חדרו
לגופו החשוף. דם ניתז לכל עבר כאשר הקליעים ניקבו את ראותיו
ואת ליבו של האדם, ומיכה הרים את ידיו כדי להגן על פניו. האדם
המסכן נפל ארצה בשאון אדיר של חבטה עצומה ורק הד החבטה נשמר
בהכרתו של מיכה. דבר-מה התגלגל מידו הימנית של המת, והסיט את
תשומת-ליבו של מיכה מהפנים המפחידים ומכוסיי הדם של האדם
המסכן; הייתה זו מבחנה קטנה.
 הסוכן הוריד את נשקו והחל לרוץ לעבר הגופה.
מיכה אשר כל ידיו היו מכוסות בדם, התיישר ונצמד אל הדלת בתקווה
שהסוכנים יניחו לו לנפשו וילכו, בזמן שהסוכן הרים את הגופה ואת
המבחנה ורץ חזרה למכוניתו. הסוכן נתן מבט אחרון בזירת-המוות
לפני היכנסו למכונית השחורה ובחן את מיכה וארד אשר עמד קפוא על
המקום וניסה להעמיד-פנים כי לא ראה דבר ורק עבודתו חשובה לו;
ברם חלחלה מילא את מיכה, והוא החל לרעוד מעט, כאשר עיניו של
הסוכן סרקו את כל-כולו. הסוכן הפנה את מבטו,נכנס למכונית,
ומיכה חש בהקלה מיידית אך לא מלאה כאשר שמע את רעש המנוע...

 

   רק כאשר חזר מיכה לדירתו הקטנה בקומה המאה חמישים ושלוש
הוא חש יותר בטוח. הוא חזר מוקדם מהרגיל בגלל העסקים הכושלים
של המספרה היום וטוב שכך. 'יום ארור' - הוא חשב - 'רק זה היה
חסר לי בעבודה המחורבנת הזאת'.
הוא הוציא את מפתחות דירתו אשר עליהם היה חרוט המספר 84
  'אני חייב להחליף עבודה' - הוא חשב בעודו קירב את המפתחות
למנעול הדלת, ברם הוא שמע משהו; איזשהו קול הדהד בדירתו - היה
זה קול של אדם.
'מה לעזאזל?' - מיכה הוציא את נשקו המשתיק ודרך אותו בשקט -
'רק זה חסר לי כדי להשלים יום נהדר - פורצים!'. הוא התכוון
לפתוח את הדלת בפתאומיות כדי לתפוס את הנוכלים על חם ולשתק את
כל שרירי גופם בעזרת נשקו, אך הוא נרתע לאחור כשמחשבה על
סוכנים ועל מה שאירע היום תקפה אותו. הוא האזין למה שנאמר
בדירתו והבין שאכן לא היו אילה גנבים.
    "ובכן, רבותי, המטרה מגיעה למקום בו אתם נמצאים עוד
כחצי-שעה. עתה אסביר לכם, שנית, את משימתכם" היה זה קול מקוטע
עם הפרעות - 'רדיו?' - הרהר מיכה והמשיך להקשיב "שוב, אוסר אני
עליכם להשתמש בכדורים חודרים, השתמשו במשתקים; אנחנו צריכים
אותו בחיים כדי לבדוק אם הנגיף אכן בתוכו" נגיף? - מיכה קפא
לרגע ורעד פתאומי השתלט לרגע על גופו למשמע הקול הקודר אשר
ביטא את המילה - נגיף - וירוס. לפתע, קול נוסף נשמע מתוך
דירתו, קול מונוטוני, חסר גוון וחסר חיים - קולו של סוכן. מיכה
לא הספיק לשמוע את דברי הסוכן והתחיל להתרחק מהדלת לאיטו כשהוא
אוחז בחוזקה באקדחו ומכוון אותו לעבר הדלת. מחשבות מחרידות
תקפו אותו והוא החל לגדף את כל העולם על כך שדווקא אליו נטפלו
הסוכנים. זיעה ניגרה ממצחו של מיכה, והוא הרגיש אותה נוזלת על
צידי עיניו ונוטפת על הרצפה.
 לפתע, הוא נתקע בדלת המעלית, שהייתה כרגע בקומה הזאת. כל
המחשבות שהיו לו נעלמו ורק מחשבה אחת נותרה בראשו כרגע -
לברוח. לא משנה לאיפה או למי, העיקר שהסוכנים לא יגיעו אליו.
כולם יודעים - סוכנים פירושם מוות!
מיכה פתח את דלת המעלית, נכנס לתוכה ולחץ על כפתור הלובי.
המעלית החלה בירידה מהירה לעבר קומת-הקרקע ומיכה התחיל להזיע
בצורה אקוטית כשחשב על הברירה - לאיפה לברוח?
 כל קומה שהמעלית ירדה כך עלה הלחץ ומיכה החל להתגרד בצורה לא
רגילה. 'לעזאזל' - גידף מיכה במחשבותיו - 'לעזאזל עם אותם
הסוכנים. לפחות היו אילה חיים סך-הכל לפני שהם באו'.
עוד קומה אחת ירדה המעלית ומיכה הסתכל על מספר הקומה העכשווית
שהוצגה על המסך הקטן על הקצה העליון של דלת-המעלית. הוא ידע
שחייב לברוח למקום בטוח; למקום שבו יוכל לגלות אם משהו נכנס
לתוכו כשהאדם בחלוק מת. המחשבה על הנגיף הטרידה אותו יותר מכל
והוא לא יכל שלא לחשוב גם על הסוכנים שכרגע רוצים לתפוס אותו.
המעלית הגיעה לקומת-הקרקע ונעצרה. לחץ פתאומי שהיה חזק מתמיד
תקף את מיכה - 'מה אם הסוכנים שמעו אותי וכרגע גם הם נמצאים על
הקומה הזאת?' - הוא החליף מהר את הכדורים המשתקים בכדורים
האמיתיים ושוב דרך את נשקו.
מיכה יצא לאט מהמעלית למסדרון ואחז בחוזקה באקדחו בציפיה
לסוכנים שינסו להפתיע אותו. זעה ניגרה ממצחו והוא התנשף
בכבדות, כשהוא שמע צעדים מאחורי דלת המסדרון שהובילה ללובי של
הבניין. הוא עצר את נשימתו, סיבב לאט-לאט את ידית-הדלת
ובפתאומיות קפץ ללובי עם אקדחו השלוף, שכוון לעבר איש מסכן אשר
מרוב בהלה הפיל את תיקו על הרצפה ונעטף בזרועותיו ביראה. מיכה,
שהבין שזהו אינו סוכן, התחיל בריצה לעבר דלת-היציאה.
"משוגע!"  נשמעו צרחות מאחורי מיכה שכבר יצא מהבניין. הוא פעל
במהירות ובנחישות להמלט מהסוכנים, שכרגע עדיין חיכו לבואו
בדירתו, אך הוא היה לאה והיה חייב לנוח. 'מונית' - חשב - 'אני
חייב למצוא מונית'.
 היה קריר בחוץ ונעשה יותר ויותר קר כל רגע שעבר. מיכה הביט
לכל עבר בעודו הלך והתרחק מהבניין בו חיכו לו הסוכנים.
מחשבותיו טיילו לכל מקום אפשרי ולא נתנו לו מנוח אפילו לרגע קט
- 'מה יקרה עכשיו? אני חייב למצוא מקום בו אצליח לברר יותר על
מה שקרה היום בעבודה' - הוא הסתובב לאחור כדי לראות אם יש
מונית, אך לרוע מזלו הרחובות היו נקיים כליל, רק מכונית
הסוכנים אשר חנתה מול ביתו, נותרה על הכביש.
'אני חייב לבדוק על מה לעזאזל הם דיברו, אומרים שהסוכנים לא
טעו אף---'
 מחשבותיו נקטעו כשלפתע, הוא נתקל במשהו והסתובב במהירות עם
אקדחו השלוף והדרוך.
   "אדוני? אדוני, אתה מרגיש טוב?" היה זה קולו של חסר-בית
ששכב על רצפת-הרחוב. העני הסתכל בצורה מוזרה על מיכה ושוב אמר
"אדוני? מה קרה לך? אדוני, תתעורר"
 מיכה הביט בעני בחוסר-הבנה ואמר: "מה?"
 העני הסתכל עליו אולם לא הגיב כלל על מה שמיכה אמר, כאילו
היה חרש. לפתע, מיכה התחלק, נפל על גבו והפיל את אקדחו. העני
קם והתחיל לגעת במיכה כאילו חיפש דבר-מה.
  "מה אתה עושה?!" אמר מיכה כשהוא מעיף את ידיו ממנו וקם
לאיטו.
מיכה הרים את אקדחו מהמדרכה.
 "אה, אין לך כלום!" נאנח העני וחזר לתנוחתו הקודמת.
 לפתע, מיכה הרגיש סחרחורת קלה, משהו הציק לו, הוא התחיל
להרגיש מאוד מוזר. ראשו הסתחרר יותר ויותר. לפתע, הרגיש מיכה
שרגליו עזבו את הקרקע, למרות שראה בברור שרגליו עדיין עומדות
על המדרכה. כאב-ראש קטן תקף אותו וריח נורא של ביוב נכנס
לתודעתו; ואז, ראייתו החלה להטשטש. כאב-הראש הלך והתגבר, כשכל
עולמו החל לאט לאט להעלם ולהתפוגג - פנסי הרחוב החלו להעלם ,
הרחוב החל להטשטש והמדרכה החלה להתעקל. מיכה עמד להתעלף מרוב
הלחץ שהופעל על ראשו, הוא לא הרגיש בטוב ועמד לאבד את ההכרה.
הוא ראה הבזק קטן מולו והבין שזהו העני, שהצטמק והתכרבל, מדליק
סיגריה. עשן הניקוטין נכנס לנחיריו ולתודעתו כשלפתע הסחרחורת
פסקה. חושיו חזרו אט אט לקדמותם כאילו לא אירע דבר ולאיטו
חושיו החלו להתחדד שוב. מיכה החל להרהר על מה שאירע לו ומחשבות
נוראות על הוירוס מילאו את תודעתו.
'אני חייב סיגריה' חשב מיכה כשלקח במהירות סיגריה מכיסו
והדליק אותה. מיכה חש בשלווה כשהוא שאף את עשן הסיגריה
החמש-עשרה שלו להיום.
 לפתע, זה הכה בו. הוא נזכר במקום האידאלי שבו יכול להיות
בנתים כדי לגלות מה באמת קרה לו ואם אכן משהו השתבש. הוא חש
בנצחון קל על הסוכנים שלא תפסו אותו ומצב-רוחו השתפר עוד יותר
כאשר הבחין במונית אשר חנתה לידו.
  "אתה צריך מונית?" ...

 

"עשרה קרדיטים, בבקשה" אמר נהג המונית כאשר חנה ליד בניין אשר
כה-דמה לבניין שמיכה וארד גר בו, עד-כי היה ניתן להתבלבל
אילולא המספרים שהיו מסומנים על כל בית. מיכה שילם לנהג,
הסתובב והלך לעבר הבניין - משכנו של סם דילאר, הווירולוג אשר
הוא הכיר בעת המלחמה הגדולה. אותו סם אשר קיבל את פרס המדע של
השנה הקודמת, אותו סם אשר פעם היה חברו הטוב ביותר של מיכה; אך
עתה הזמנים השתנו, האנשים השתנו איתם ומיכה כבר לא ראה עם סם
זמן רב.
  מיכה נכנס ללובי הבניין והלך היישר לפקיד המרכזי.
"שלום, אדוני" אמר הפקיד בראותו את מיכה מתקרב לעברו. הפקיד
נראה כבן עשרים, בחור רציני ונבון. מיכה החליט לדבר איתו בשפה
נעלה.
"שלום, ברצוני לדעת היכן מתגורר אדון סם דילאר."
"האם הנך חלק ממשפחתו?"
"אני ידידו הוותיק."
"שם, בבקשה"
"מיכה וארד, אולם אמור לו שהוא מכיר אותי בכינויי 'עשן'"
"המתן" הפקיד הסתובב, הרים את שפופרת הטלפון והתקשר לסם.
  דיבורים נשמעו דרך השפופרת - זה היה סם; ותוך זמן-מה הפקיד
הסתובב ואמר:
 "קומה שלושים-ואחת, דירה מספר חמש"
"תודה לך"
 מיכה הסתובב והלך לעבר המעליות - 'שלושים-ואחת' - הוא חשב -
'האדם כנראה התעשר בצורה משמעותית אם הוא קיבל מספר כל-כך
נמוך'.
 מחשבותיו טיילו ממקום למקום כאשר הוא התקרב לקומתו של סם,
הוא הרהר על הסיכויים שלו להסתתר מהסוכנים, על חייו לפני
התקרית היומית ועל חייו שיהיו אחרי היום הזה. תמונה שחורה
נצטיירה במוחו, הוא לא ראה דבר בעתיד, שכולו היה מטושטש ולא
ברור. הוא לא ידע מה בדיוק יתרחש מחר, ורק מה שברור מאליו לגבי
היום הקרב ובא בצבץ בראשו - לחקור את פשר הנגיף הזה יחד עם סם
ולנסות לעזור לסם כמה שאפשר כדי שישלים את חקר הנגיף כמה שיותר
מהר.
  המעלית נעצרה בקומה שלושים-ואחד, הדלתות נפתחו לרווחה וחשפו
בפני מיכה עולם שונה לחלוטין מאשר היה רגיל אליו. הקומה הייתה
מקושטת ויותר ירוקה מכל המקומות שהיה בהם עד-כה ומיכה הסתכל על
סביבתו בפליאה.
    'הכלב העשיר הזה!' - הוא חייך והרגשתו השתפרה במקצת,
כשהוא המשיך להביט על הצמחייה המרובה שבקומה הזאת. הוא התקרב
לדלתו של סם, מספר חמש, וצלצל בפעמון בעודו עדיין נדהם מסביבתו
העכשווית.
   "עוד רגע, מיכה" נשמע קולו של סם מאחורי הדלת.
מיכה הזדקף ויישר את בגדיו המלוכלכים מדם אשר כוסו במעיל ארוך.
'סוף סוף אגלה מה קרה' - חשב - 'אני רק מקווה שסם יצליח לנתח
את הנגיף אם הוא אכן קיים'.
  הדלת נפתחה ובחור כבן שלושים יצא למסדרון-הקומה. עורו היה
יותר כהה מזה של מיכה ופניו היו מלאות חן ושמחה כאשר הוא ראה
את מיכה.
  "מיכה, בן-אדם, מה שלומך?" קרא האדם בשמחה.
  "סם, אני צריך את עזרתך"
 סם בחן את בגדיו של מיכה אשר הציצו מבעד למעילו של סם. הוא
ראה את  הדם ולכלוך רחוב, והבין שחברו היה באיזושהי צרה.
"כנס" הוא אמר ומיכה נכנס לדירתו של סם.
  הדירה הייתה ענקית יחסית לדירתו של מיכה. היו בה כורסאות
עור, שלידם היה שולחן עגול ושקוף, טלויזית לייזר וספת-עור אשר
עמדה באמצע הטרקלין בצמוד לכורסאות, שהופנו פנים-מול-פנים.
מיכה נכנס וסם סגר את הדלת ואמר: "שב, מיכה, תרגיש בנוח וספר
לי מה קרה"
 מיכה התיישב על אחת הכורסאות והתרווח. כבר עבר די הרבה זמן
מאז שמיכה ישב ונח ולכן מיכה חש הקלה אפילו מלשבת לרגע על
כורסא.
"סם, אני חייב להודות לך שבכלל הכנסת אותי"
"עזוב, זה כלום. תמיד אהיה חייב לך על-כך שהצלת את חיי במלחמה,
'עשן'"
  חיוך עלה על פניו של מיכה והוא הרגיש הרבה יותר בטוח וטוב
בקרבת חבר כה נאמן. 'איפה עוד תמצא כאלה '- חשב מיכה.
"כן, המלחמה. שמעתי שאתה נעשית לווירולוג מצליח בחייך אחרי
המלחמה."
"כן, הזמן הטיב איתי" שניהם חיכו אך לרגע סם נעצר והוסיף "אך
מה איתך, מיכה, למה אתה מלוכלך בדם?" הוא אמר בעודו מצביע על
חולצתו אשר בלטה מבעד למעיל.
"איתי היה הכל טוב עד היום - אחרי המלחמה הגדולה מצאתי עבודה
כשומר על מספרה אזורית ב"סמסון סנטרל", קניתי שם דירה במעונות
המאה והתחלתי את החיים; אבל היום, סם, היום הזה הוא ארור.
בקושי הצלחתי להמלט בחיים."
"מה אתה אומר?" אמר סם בתדהמה שחברו אכן היה שרוע בצרה גדולה
עד-כדי-כך.
"כן, היום נתקלתי בסוכנים, סם. אתה מבין את פשר הדבר? סוכנים!"
ארשת סם השתנתה ונעשתה קודרת כאשר שמע את המילה המחרידה.
"סוכנים? מה עשית? איך הגעת למצב כזה?" סם בקושי הוציא מפיו את
השאלות האילה אשר נראו כמפחידות אותו.
"אני לא יודע בדיוק, עמדתי על המשמר כשלפתע ראיתי את מכונית
הסוכנים רודפת אחרי איזה אדם שהיה כנראה מדען או רופא, אני לא
בטוח מי הוא היה. בכל-מקרה, הסוכנים הרגו אותו מולי, ואחרי-זה
כשהלכתי חזרה לביתי הם כבר היו שם - שמעתי אותם מדברים בתוך
הדירה שלי. הם הזכירו משהו על נגיף שנכנס בתוכי או משהו כזה."
מיכה נעצר, לקח נשימה ארוכה והמשיך "נבהלתי, ידעתי שאם יתפסו
אותי בחיים, לא אשאר הרבה זמן בעולם הזה; ולכן רצתי בכל
המהירות משם. לא ידעתי לאן עוד ללכת כדי לגלות אם באמת מה
שאמרו הסוכנים היה נכון." מיכה החל להתגרד ולהזיע בצורה דרסטית
"אתה חייב לעזור לי סם. עזור לי. אני חייב רק לגלות אם יש
בתוכי משהו ואם יש סיכויי להשמיד את מה שבתוכי" מיכה הביט
בעיניו של סם אשר הביטו בחזרה.
 "אעזור לך, אחי לנשק, תמיד אהיה חייב לך." סם הניח את ידו על
כתפו של מיכה בעידוד ומיכה התחיל להתגרד עוד יותר.
"אכפת לך אם אדליק סיגריה?"
"לא, בכלל לא. אביא לך מאפרה" סם קם והביא מהמטבח מאפרה בזמן
שמיכה הדליק סיגריה ושאף שאיפה ארוכה.
  מיכה החל להרגע וההתגרדויות פסקו מלהציק לו, כשהוא נשף את
העשן ויצר כמה טבעות לשם שעשוע והעלאת מצב-רוחו. סם התכופף
לעברו והסתכל עליו במבט מרגיע כשהניח את המאפרה על השולחן.
גבותיו של מיכה הורמו בציפיה.
"אל תדאג, עשן, אעזור לך, אך לשם התחלה - איך אתה סבור שנדבקת
בנגיף אם באמת נדבקת?"
מיכה חשב לרגע על כל מה שאירע לו באותו היום ונזכר בזאת שנחתך
בידו הימנית כשהושיט אותה לעבר נשקו; בזאת שכל-כולו היה מכוסה
בדמו של אותו האדם. הוא הוריד את מעילו, הניח אותו לידו והראה
לו את החתך הקטן שהיה מלוכלך בדם - דמו של אותו האדם שנהרג.
"אתה חושב שיש סיכויי להדבק דרך הדם?"
"כן, אבל לא סבירה עד-כדי-כך. אולי אפשרות אחרת?"
"זה הדבר היחידי שעולה בדעתי עכשיו. איזה עוד דרך יכולה
להיות?"
"קיימת אפשרות של הדבקה דרך האויר, אינך סבור?"
"לא, בלתי-אפשרי. הסוכנים גם הם היו נדבקים אם זה היה עובר דרך
האויר והם לא היו מחפשים אותי כדי "להוציא" ממני את הוירוס."
"נכון. טוב, אז אצטרך לקחת ממך את דגימת הדם שלך. אקח אותה
עכשיו, אולם רק מחר אצליח להעלות את הנתונים במחשב שלי. רק
במעבדת המחקר נוכל לגלות מה פשר הוירוס הזה" הוא נאנח והתרווח
על הכורסא אשר הייתה מול הכורסא שמיכה ישב בה "עכשיו בוא ננוח
ונשלים כמה שעות-שינה אחרי שנאכל ארוחה שתספק אותנו; ותזכור -
אל תדאג, אין שום סיכויי שהסוכנים יגלו אותך במשך די הרבה זמן.
אתה בטוח פה ואדאג שכך זה ישאר."
"תודה, סם" אמר מיכה וכיבה את בדל-הסיגריה...

 

הכל היה חשוך ושקט. מיכה הרגיש כאילו הוא חסר-משקל ומרחף בעולם
אינסופי של ריק. הוא הרגיש חפשי לגמרי - חסר כל דאגות וחסר כל
אחריות על חייו או על חיי מישהו אחר. הוא נאנח ושקע יותר ויותר
בטראנס המופלא הזה. אי-שם הוא ראה אור מבצבץ שתפס את
תשומת-ליבו. הוא התקרב אל האור והבחין שזהו נצנוץ מהנשק של
אותם הסוכנים שהיום ראה. הוא נרתע לאחור, שריריו התכווצו והוא
נסוג מהאור. שוב, שלווה החלה להשתלט עליו והוא חזר לאותו
הטראנס הקסום חסר-האחריות וחסר-הדאגות.
 לפתע, הכל פסק. הוא לא הרגיש יותר חסר-דאגות אלא מודאג, הוא
לא הרגיש יותר ריחוף. הוא ראה במטושטש סימטת רחוב מזופתת וכמה
אנשים מעשנים משהו. הוא היה בטוח שאלו לא היו סיגריות פשוטות.
האנשים הסתכלו עליו בצורה מוזרה וצחקו. מיכה ראה אשפה מסביבו
וריח מגעיל של זבל מילא את נחיריו ונכנס חזק לתודעתו. הוא לא
יכל לסבול את הצנחה הגועלית אשר הריח, אך הוא לא יכל לעשות דבר
בנידון. לפתע, הכל החל להעלם ולהטשטש. האשפה מסביב נעלמה
לחלוטין והאנשים שראה החלו להפוך לאליפסות עבות ומטושטשות.
הריח נעלם ובמקומו הופיע ריח קר של מזגן - אותו הריח הקר
והנעים. רק הצחקוק של האנשים אשר הביטו בו נשאר בתודעתו, אך גם
הוא התחיל להעלם ולהתפוגג כשאר הדברים שכבר נעלמו.
מיכה התחיל להזכר ולהבין איפה הוא נמצא עכשיו. זכרונות על
האוכל הנהדר, שהוא וסם אכלו לפני כמה שעות, עלה בראשו. הוא חשב
על מה שסם אמר לו 'רק מחר אצליח להעלות את הנתונים במחשב...'
ומיכה הרגיש בחוסר-סבלנות קלה - הוא היה חייב כבר לדעת אם אכן
יש משהו בתוכו.
מיכה פקח את עיניו והרגיש בדחף קל להתגרד. משהו העיר אותו, הוא
שמע דיבורים מחדרו של סם.
  השעה היתה מאוד מאוחרת והיה די חשוך - רק האור אשר בא מחלון
ביתו של סם האיר את הסלון. 'חלון' - חשב מיכה - 'העשירים
מקבלים הכל, אפילו תצפית על הגיהנום שלמטה מגובה רב'.
מיכה קם והלך לעבר דלת חברו הוותיק כדי לשאול אותו מה קרה.
'אדם טוב הוא סם, בעל עקרונות' חשב מיכה כשהתקרב לדלתו הסגורה
של סם. הוא שמע אותו מדבר, וראה את האור שבחדרו מבצבץ מבעד
לחריץ הדלת. מיכה התכוון לדפוק עליה אולם הוא נעצר כאשר שמע את
מה שסם אמר.
  "המטרה אצלי, ישנה כרגע. נתקלתי באפשרות נוחה ביותר -
ביצעתי כמה בדיקות בעצמי אולם גיליתי שהנגיף מתפוגג כאשר אינו
נמצא במערכת הדם של בנאדם. השמועות נכונות לגבי רמת ההרס
שהווירוס מסוגל אליו, אכן נמצא שימוש רב-תכליתי לזאת. ובכן,
קיבלתם את פקודתי, עתה עזבו אותי לניתוחים שלי וחכו להודעה
נוספת ממני."
'איך הוא?' - הופתע מיכה - 'לעזאזל, הוא חלק מאותם הסוכנים!
השקרן המסריח הזה! אני חייב להתרחק מפה ולעזוב כבר עכשיו'.
מיכה התחיל להתרחק בשקט מהדלת לעבר הספה עליה ישן. הוא לקח את
בגדיו אשר היו על הכורסאות, התלבש והתקרב לדלת היציאה.
האדרנלין החל לזרום במערכת שלו וקצב פעימות ליבו החלו לגבור.
  'סם הוא סוכן!' - חשב - 'העולם הארור הזה. רק מסיכות האנשים
לובשים!'
 הוא פתח את המנעול בתנועה מהירה ויצא מהדירה. 'רק נחשים
קיימים באנושות?' - המשיך בעצביו. מיכה חש בעייפות שכמותה לא
הרגיש מעולם, הוא היה חייב לנוח כדי להמשיך לברוח אבל איפה?
לאיפה יכול היה עוד ללכת? המחשבות שוב התקיפו אותו כשהוא רץ
לעבר המעלית דרך המסדרון המקושט בצמחייה. הלחץ השפיע עליו קשות
והוא לא יכל חשוב בברירות מירבית.
'חייב להיות מקום נוסף אליו אני יכול ללכת' - חשב - 'אסור לי
להראות במקום בו סם יודע שאהיה, אני חייב ללכת למקום...'
  לפתע, ארשת פניו של מיכה השתנתה.
 'אני יודע!' - שמח מיכה - 'סמנתה!'
הוא לחץ על כפתור הלובי במעלית והמעלית החלה לרדת במהירות
עצומה.
 'הוא לא יודע שאני מכיר את סמנתה' - חשב - 'ובכלל הוא לא
מכיר אותה, זה המקום האידיאלי שאפשר להסתתר בו לבנתים. לפחות
גיליתי משהו אחד מסם...'.
 המעלית הגיעה לקומת הלובי, הדלתות האוטומטיות נפתחו ומיכה רץ
במסדרון אשר הוביל ליציאה.
רק כשהגיע מיכה החוצה התחיל הוא לחשוב על הוירוס והבין עד-כמה
מסוכן העניין של הוירוס ועד-כמה גורלית כל החלטה שהוא עושה.
קולו של סם הדהד בראשו של מיכה:' אכן נמצא שימוש רב-תכליתי
לזאת'. הוא הבין שהסוכנים רוצים להשתמש בנגיף הזה "לטובת העיר
כולה". לפתע, מיכה ראה תמונות מחרידות של מלחמה נוספת, אך הפעם
לא היו אילה החיילים שנפגעו מפיצוצי המרגמות ויריות הרובים,
אילה היו האנשים התמימים - משפחות וילדים, אנשים מהשורה. הוא
ראה פטרייה ענקית שמכסה את כל העולם והפטרייה הזאת היא לא
הייתה רק זכר מפיצוץ רגיל אשר רואים בכל מלחמה; הפטרייה הכילה
בתוכה גזים רעילים שהוצאו מאותו הוירוס אשר זה עתה השתולל
בגופו של מיכה. פניו של מיכה החווירו כשהוא הבין עד-כמה חשוב
עתה הוא עצמו ועד-כמה ינסו הסוכנים לתפוס אותו כדי לממש את
אותו החזון שמיכה זה עתה ראה. הוא הבין שמעתה הוא חייב כמה
שיותר להתבודד; שמעתה כל אחד שהיה בקרבתו היה נתון לסכנה.
צמרמורת קלה עלתה במעלה גבו הזקוף כשתפיסת-עולמו השתנתה כליל
בן-רגע. הוא ראה מונית מתקרבת. 'אסור לי לתת להם לקחת אותי
בשום מחיר!' - מיכה היה נחוש בדעתו. המונית עצרה לידו.
"אתה צריך מונית?" שאל נהג המונית.
 מיכה הנהן ונכנס לאוטו.
"לאן אתה צריך, בחור?"
"שדרות לורד סימון דרוזדוב 60"
"עשרה קרדיטים"
"כן, אני יודע" קולו של מיכה היה הרבה יותר רציני מאז שנכנס
למונית הראשונה. הוא השתנה, וערנות ורצינות כרגע היו שתי
התכונות החזקות ביותר שלו.
 מיכה ישב במושב האחורי של המונית הפרטית והסתכל מהחלון.
מחשבותיו התרכזו על תוכנית חדשה - לברוח מהעיר הזאת לעיר אחרת
במדבר השומם שהאנשים רגילים לכנות אותו "כדור-הארץ". הוא ניסה
להזכר בדרכים שפעם ראה כאשר היה עדיין בצבא כדי להגיע לאחת
הערים שבדרום.
  'רק שאנשי העיר האחרת לא יטעו ויחשבו שאני גוף עויין'  -
חשב מיכה - 'זה הסיכוי היחידי שיש לי לברוח מהסוכנים של העיר
האפלה; אך כולם יחשבו אותי לבוגד, עריק'. מיכה חשב עוד כמה
רגעים על אפשרות הבריחה והבין כי אין לו כל אפשרות אחרת חוץ
מזאת. 'אברח לעיר אפלה אחרת' - חשב מיכה - 'אבל רק אחרי הלילה
- אני חייב לנוח' - פניו של מיכה צנחו - 'ואני חייב להפרד
מסמנתה'.
"אתה נראה כמו חרא" קטע נהג המונית את מחשבותיו של מיכה
"עבודה?"
"מה?" מיכה חזר למציאות "אה, כן - יום קשה"
"כן, העיר האפלה מספקת רק את שעות השינה שאתה צריך כדי להרגיש
טוב ביום למחרת בו תעבוד עוד-פעם" הנהג צחקק.
"שמע, אתה יודע אם ישנם מוניות אשר מגיעות לערים האחרות?"
הנהג הסתכל לרגע על מיכה במבט לא מבין ואמר:" תגיד, אתה מתלוצץ
נכון?"
"למה?"
"אין תחבורת מוניות בין הערים מאז המלחמה. הם ראו עד-כמה מסוכן
לשהות מחוץ לגבולות העיר."
'וגם בתוך העיר' - חשב מיכה.
"מאז רק רכבות-הקליע מגיעות לערים שמסביבנו, אבל גם הן
מסוכנות." הוסיף הנהג.
"אתה יודע איפה התחנה ובאיזה שעות היא פתוחה?"
"אנ'לא בטוח לגבי השעות אבל ברור שלא בימי ראשון, וכל
נהג-מונית יודע איפה התחנה."
"תודה"
"כן, כן"
מיכה התיישב בנוחיות והתחיל לחשוב על תוכנית כדי לעלות על אחת
הרכבות האילה. 'שמעתי עליהן' - חשב מיכה - 'הן מגיעות למהירות
עצומה אך כאשר אתה בפנים, אינך מרגיש דבר. בדיקת הכרטיסים שם
נעשית על-ידי שומר אחד' - מיכה הנהן - 'כן, אנסה איכשהו לעבור
אותו. הסוכנים בטח הציבו כבר משמר על אותו המקום...'
לפתע, הוא נזכר במשפט שפעם אמר לו הבוס שלו - "אנשים אינם
מכונות, אותם אפשר לשחד בכסף אם משהו משתבש".
'בחור די חכם היה הבוס' - חשב מיכה - 'תמיד יש מה ללמוד
מהשטן'
     המונית עצרה בסמטת-רחוב אשר נבדלה משאר הרחובות. היה זה
מקום יותר נקי ויותר צחיח. האנשים במקום הזה היו יותר נעימים
למראה מאשר אותו הרחוב בו מיכה גר ועובד. אך למרות הכל,
הבניינים דמו אחד לשני והיו גבוהים ככל הבניינים בעיר הארורה
והאפלה הזאת.
 היום עדיין לא התחיל והשעה הייתה מאוד מקודמת. מיכה יצא
מהמונית ושילם לנהג אשר חייך אל מיכה ואמר "דרך צלחה בחור. כך
הכל בקלות"
מיכה חייך חיוך, שהיה בו מן העצב למשמע הטפשות של המשפט בהקשר
למצבו הנוכחי, ונפנף לנהג לשלום.
הוא הסתובב לעבר הבניין בו גרה סמנתה, חברתו, שפעם ביקר אותה
מיכה כל יום.
מיכה נזכר בכמה זכרונות מאוד נעימים מהזמנים כאשר מיכה בילה
עם סמנתה. הוא נאנח והתעצב כאשר נזכר כי עתה הוא חייב לסיים את
הקשר הזה ,וכי עכשיו הוא לא יהיה מסוגל לגעת בה בצורה מינית.
פניו נפלו והוא נעשה יותר ויותר מדוכדך.
'לעזאזל עם זה! אני חייב לנוח' חשב מיכה 'אני חייב להפסיק
לחשוב על דברים שאין בכוחי לעשות!'
מיכה שפשף את לחיו השמאלית, סידר את שערו הקצר והלך לעבר דלת
הכניסה לבניין.
 


  כששמעה סמנתה את דפיקות הדלת המוכרות היא רצה לעברה,
בציפייה למגע הרך והאהוב של מיכה וארד, לבושה אך ורק בחלוק
אמבטיה לבן; אך מאחורי הדלת עמד אדם אחר, אדם שונה. אדם שלבש
את עורו של מיכה אך פנימיותו הייתה שונה כליל. אדם שלא נשאר
שום זכר ממיכה הקודם שהכירה.
   היא הביטה בעיניו והבינה שמיכה לא בא אליה בשביל להנות
מחברתה כפי שהוא בא כל יום. היא הבינה שמיכה נמצא בצרה והוא
צריך את עזרתה.
מיכה הסתכל לעברה והתקרב אליה כדי לנשק אותה אך לפתע הוא נרתע
לאחור וחיבק אותה במקום, כשכאב-ראש קטן הזכיר לו שהוא לא יכול
לנשק אותה אפילו.
"מיכה, קרה משהו?" שאלה סמנתה בקול רך ועדין אשר היה אמור
להרגיע את מיכה, אך הוא רק העציב אותו עוד-יותר. הוא יתגעגע
לקול הזה...
"סמנתה, אני..." מיכה נעצר לרגע וחשב איך להסביר את המצב ברכות
המקסימלית מבלי לפגוע יותר מדי בסמנתה "אני חייב לנסוע מחוץ
לעיר בקרוב ו... וזה להרבה זמן. אז באתי..."
"מיכה" קטעה אותו סמנתה "אולי תכנס? נדבר בפנים".
היא נפגעה. היה ניתן לראות את זה בברור, כשהיא התחילה למצמץ
כדי לעצור את הדמעות. מיכה שם-לב לכך ונפגע גם-כן.
'אם רק הייתה דרך אחרת' חשב מיכה בעצב כשנכנס לדירתה הקטנה.
  מיכה תלה את מעילו על הוו ושוב חיבק את סמנתה. הוא לא יכל
להרפות ממנה, אך כל רגע שבילה איתה עכשיו, פגע בו יותר מקליע
בלב.
הוא אחז בה ברכות ובתשוקה וליטף את גבה המושלם אשר היה מכוסה
אך ורק על-ידי חלוק הרחצה הלבן. סמנתה הקריבה את שפתיה לשפתיו
אך מיכה סיבב את ראשו. הוא לא רצה לסבך אותה בזה, או לסכן
אותה. הוא רצה שהיא תחייה את חייה באושר ולא בריצה מהסוכנים.
הוא רצה שהיא תחייה.
"סמנתה, אני... אני לא יכול. אם רק יכולתי להסביר לך..." מיכה
הרפה מסמנתה והתיישב באחת הכורסאות "אני נמצא בצרה לא קטנה
ואני חייב את עזרתך". הרצינות הקודרנית כיסתה את פניו ושוב לא
היה ניתן לראות בעיניו דבר מאשר השתקפות המביט.
"מה קרה? איזו עזרה אתה צריך?" סמנתה התיישבה לידו על קצה
הכורסא והסתכלה עליו במבט דואג מלמעלה.
"אני לא יכול לסבך אותך בזאת, סמנתה. את חשובה לי יותר מדי."
מיכה הסתכל לעבר עיניה "אני רק צריך מקום ללילה אבל יותר מכל
אני צריך אותך לידי עד שאצא"
"ואז מה? מתי אראה אותך?" סמנתה נלחצה מששמעה שמיכה ישאר אצלה
כל-כך קצת לפני צאתו מחוץ לעיר. היא הרגישה את הסכנה במצבו של
מיכה ורצתה לעזור.
"אני לא יודע עדיין... אבל אני מבטיח שבאפשרות הראשונה אצור
איתך קשר ונפגש שוב" מיכה נעצר לרגע ונגע בלחייה של סמנתה
בעודו מסתכל על עיניה המדמיעות "סמנתה, כשהכל יגמר אני מבטיח
לך שאחזור. לא אעזוב אותך" הוא מחה את הדמעה שזלגה מעיניה של
סמנתה והוסיף "אני אוהב אותך, סמנתה ואם יכולתי להשאר, הייתי
נשאר איתך"
סמנתה התקרבה למיכה וחיבקה אותו שוב כדי להרגיע את עצמה, ומיכה
הרגיש את הכאב גובר. הוא לא יכל לסבול אותו, אך ידע שאם הוא לא
ילך הסכנה תבוא וסמנתה תהייה גם טמונה בה.
הוא ידע שהם צריכים לנצל את הרגעים הללו ביחד, אך ידע גם שהם
לא יכולים לנצל אותם בצורה המושלמת ביותר וזה מה שקרע אותו
כשחש בחיבוקה האוהב של סמנתה...

 

   הלילה עמד להיגמר וכך גם שהותו של מיכה וארד בדירתה של
אהובתו.
היום כמעט התחיל והאנשים החלו למלא את הרחובות בעשן סיגריות
ופסולת המכוניות, כשהלכו הם לעבודתם, ולחייהם הקבועים בעיר
האפלה.
הרעשים המכניים מבחוץ הפריעו יותר ויותר למיכה ולסמנתה להנות
מהדקות האחרונות שלהם לפני עזיבתו של מיכה וארד מהעיר האפלה.
  מיכה התעורר ופקח את עיניו. הוא ראה את סמנתה שוכבת לידו,
עדיין רדומה ונמצאת בחלום נפלא על חיים נהדרים. עיניו הביטו
לעבר פניה הרכות אשר הונחו על כרית פוף לבנה. כל-כך יפה הייתה
סמנתה כשישנה.
הוא הניח את כף-ידו על לחיה וליטף אותה ברכות.
  מבטו עבר למטה, כשהוא בוחן כל פינה בגופה המושלם שכוסה
בשמיכה דקה.
חיוכו של מיכה נעלם, ופניו יותר לא הביעו שמחה ואושר, אלא
אכזבה ועצב, כשנזכר שחייב הוא לעזוב.
'אני מקווה שלפחות היא תמצא את האושר בחייה' חשב מיכה בעודו
מביט על גופה המתוק.
הוא קם ממיטתו והחל להתלבש בשקט כדי לא להעיר את המלאך אשר שכב
על המיטה. אותו המלאך שהוא יצטרך לעזוב כדי שהשדים לא יתפסו
אותה בזמן שרודפים אחריו במרדף אחר עוד כח.
הוא לבש את מכנסיו והכניס את נשקו לנרתיק אשר היה על חגורתו,
כשזכרונות מאותו היום שנדבק בנגיף תקפו אותו.
'ביש מזל' חשב מיכה 'זה כל מה שהיה' הוא נאנח 'אם רק לא הייתי
מושיט את ידי לעבר הנשק, לא הייתי מסתבך בכל זה. עיר ארורה!'.
מיכה התכוון לעזוב ולכתוב פתק לסמנתה, אך הרעש אשר עשה כאשר
הכניס את האקדח העיר את סמנתה.
"מיכה?" סמנתה אמרה בעודה משפשפת את עיניה "אולי תשאר עוד קצת?
רק כדי לאכול לפני היציאה"
סמנתה הביטה עליו במבט שלא היה ניתן לסרב לו ומיכה הסכים להצעה
בניד ראש. לא רק שהיה רעב, קשה היה גם לעזוב את אהובתו וקשה
היה לחשוב על כך שיהיה בודד אחרי שיעזוב.
סמנתה, שהיתה לבושה רק בלבוש תחתון, התכסתה בשמיכה והלכה להכין
להם משהו לאכול. היא עשתה זאת באיטיות ברורה, רק כדי למשוך כמה
שיותר את הזמן ולהשאר עם מיכה; אך היא ידעה - אי-אפשר לדחות את
הבלתי-נמנע עד אינסוף.
  דממה שררה בינם, אף לא מילה אחת נאמרה אחרי אותה ההצעה,
ושניהם ידעו מה פשר השתיקה החזקה הזאת - פרידה.
סמנתה סיימה להכין את האוכל והם התכוונו לשבת לאכול אך, לפתע,
דאגה תקפה את מיכה. הוא הרגיש שמשהו הולך להתרחש עתה. משהו
מחריד, משהו חזק ורדיקלי. הוא פער את פיו והחל להסתכל מצד לצד
בעודו מאזין לכל אשר קורה. לחץ תקף אותו. אותו הלחץ שהרגיש
ביום שפגש את הסוכנים לראשונה.
הוא ידע שהרגשותיו אף-פעם לא משקרים ושעדיף להיות מוכן מאשר
להצטער על-כך מאוחר יותר.
לפתע, הוא שמע רחש של צעדים אשר באו ממסדרון המעליות בקומה
הזאת. הוא נאחז באקדחו ושלף אותו מנרתיקו. מבטו הופנה לעבר
הדלת הראשית אשר נראתה מולו במרחק של כמה מטרים ספורים מהחדר
בו נמצא.
הוא ראה את סמנתה יוצאת מהמטבח ונרתעת לאחור משהבחינה בנשקו
השלוף של מיכה. ואז זה קרה.
  כל הציפיה למקרה מחריד התממשה, כשהדלת הראשית לדירה נפערה
בכח ומתוכה קפץ סוכן שנשקו היה שלוף ודרוך.
מיכה הסתתר מאחורי דלת חדר-השינה, כשנשקו היה מכוון לעברה. הוא
הבין שהסוכן לא איתר אותו.
צעקה ורעש של צלחת נשברת נשמעו מהסלון.
"איפה הוא?" נשמע קול מונוטוני מחריד.
   מיכה רעד מעט כאשר שמע את קולו המוכר של הסוכן. אדרנלין
מילא את עורקיו בעודו ישב דרוך ומוכן לכל דבר מאחורי הדלת.
"איפה הוא?" נשמע אותו הקול, אך עתה היה יותר תוקפני.
מיכה חישב את מספר הכדורים שעתה היו בתוך המחסנית שלו והבין
שיש לו מספיק כדי להמלט מכאן. התקווה עירפלה את מוחו והוא שכח
שמדובר בסוכנים מיומנים כנגד שומר זוטר שרק בצבא השתמש בנשקו.
הוא נאחז באפשרות של הריגה והיה מוכן לפעולה כדי להנצל
מהסוכנים ולברוח לעיר אחרת.
"הוא שם, הוא שם! אל תירו!" הוא שמע את קולה של סמנתה אשר
נשכבה על הריצפה והחלה לבכות "אל תירו!" היא אמרה שוב בקול
רועד.
הוא הבין שזה הזמן לפעול, כאשר הסוכנים היו עדיין מרוכזים
בסמנתה. הוא יירה באחד מהם ויתגלגל הצידה כדי להמלט מהירי של
המשתיקים.
'אנחנו צריכים אותו בחיים...' זכר מיכה. התוכנית הייתה
מצויינת.
הוא כבר היה מתוח כדי לקפוץ ולהתגלגל אך הפחד עצר אותו. הוא
התמהמה לרגע, כשלפתע נשברה הדלת ומיכה הועף לעבר המיטה בעודו
עדיין מכוון את נשקו לעבר הדלת. המכה שקיבל מצד המיטה לא היממה
אותו והוא עדיין היה מוכן להרוג אך המגור אחז בו חזק מדי, ולא
נתן לא לסחוט את ההדק.
"הורד את נשקך ואנחנו לא נצטרך להשתמש בכח" אמר הסוכן שנכנס
לחדר השינה.
רק אז מיכה הבחין בכל הסוכנים שהיו שם - שלושה, וכולם כיוונו
עליו במשתק - לא היה שום סיכויי. אם הוא יירה באחד השני יספיק
לירות בו ואם לא השני אז השלישי. הסוכנים היו במעמד מנצח.
מחשבות על הוירוס החלו למלא את ראשו בכל הדברים האפלים אשר
יתרחשו כאשר הוא ייתן להם לקחת אותו. הוא החל לרעוד עוד יותר.
"אנחנו נותנים לך אפשרות ללכת בשקט. המשתיקים לא כל-כך נעימים"
נשמע קולו של הסוכן אך הוא היה כבר ברקע הכרתו של מיכה. תודעתו
של מיכה בקושי הבחינה בזאת, היא הייתה עסוקה בלראות את מה
שיהא.
הוא ראה שוב את העולם תחת פטריית-פיצוץ ענקית, זכר למלחמה
שתתרחש כשהסוכנים יקבלו את הנגיף. הכח הזה רב מדי בשביל שאנשים
יקבלוהו.
  מיכה הבין את האפשרות היחידה שנותרה לו כדי להציל את חיי
האנשים ואת חיי סמנתה. הוא ידע שאם יתן להם לנצח, לא רק
שהוירוס יהיה שלהם, הוא גם ימות אחר-כך בכל-זאת. סוכנים פירושם
מוות וכולם ידעו זאת.
הוא ידע שהם ישתמשו בנגיף "לטובת העיר" וקולו של סם הדהד בראשו
"אכן נמצא שימוש רב-תכליתי לזאת..."
ארשת פניו של מיכה השתנתה. עתה הוא היה רגוע ונחוש בדעתו. הוא
הביט פעם אחרונה באהובתו אשר שכבה על הריצפה ובכתה בעודה
מסתכלת על מיכה. הוא הסתכל על הסוכנים אשר הביטו עליו בציפיה
שיניח את נשקו אשר היה מסוגל להרוג לפחות סוכן אחד מתוך כל
החבורה. הוא הביט על החדר אשר היה כולו אפור וחדגוני. ואז הוא
הביט על נשקו שעתה היה מכוון לרקתו.
זעקה איומה נשמעה מהסלון, כשמיכה סחט את ההדק באיטיות והקליע
כבר יצא מקנו וחדר אל ראשו של מיכה.
הכל נעשה יותר ויותר לבן ומיכה לא הרגיש אפילו את כאב הכדור
שפילח את מוחו ונתקע בקיר האפור של החדר.
הוא הרגיש חסר-משקל, וריחף מעלה בעודו רואה רק לבן. הסוכנים
כבר נעלמו מתודעתו ורק שלווה מילאה אותו.
הוא לא חשב יותר על סמנתה או על כל חייו בעיר האפלה המצחינה.
הוא היה שוב במצב של חוסר-איכפתיות וחוסר-דאגות. הוא היה חפשי
ולא הרגיש דבר חוץ משלווה כשגופו נחת כבר על המיטה הרכה של
סמנתה.
הוא המשיך לעלות בריחוף אינסופי מרגיע. תודעתו הייתה ריקה ודבר
לא עניין אותו כרגע. הוא התרכז אך ורק על העלייה שכרגע חווה.
הכל החל להתבהר עוד יותר והלבן נעשה ממש חזק.
לפתע, הוא הרגיש שהעלייה הפסיקה ומצב חוסר-הדאגות נפסק. הוא
החל בירידה, וכל השלווה התפרקה ובמקומה הופיע ענן שחור של
דאגות.
צרחות נשמעו בתודעתו. צרחות איומות שאליהן הצטרף בכי מר.
עד-כדי-כך מר שמיכה עצמו כבר היה בוכה, אילו רק יכל.
מהירות הנפילה הלכה וגברה והדאגות גברו יחד איתה. כאב-ראש עז
תקף אותו והוא הרגיש בחילה לא נורמאלית. הכל נעשה יותר ויותר
גרוע ומיכה כבר לא היה יכול לעמוד בזאת אך, לפתע ,הנפילה נפסקה
והוא הרגיש את עצמו שוכב.
מיכה לא היה בטוח מה אירע והיכן הוא עתה, רק זכרונות מהעיר
האפלה מילאו את תודעתו. זכרונות על סמנתה ועל בגידתו של סם.
זכרונות על עבודתו וזכרונות על הנגיף ההרסני.
'ניצלתי?' תהה מיכה בחוסר-ביטחון
הוא ניסה לפקוח את עיניו וגילה קושי רב במעשה, אך הוא הצליח
ולאט לאט נפערו עיניו.
הוא ראה סימטה אך במעורפל - חושיו לא פעלו טוב.
הוא הבין שהוא נמצא במצב שכיבה כאשר הרגיש את הלחץ על גבו.
צנחה של ביוב וזבל מילאה את נחיריו והוא עיוות את פניו.
הוא היה בודד כאן - שום סמנתה ושום סוכנים; ובכלל שוב דבר חוץ
מפח הזבל שהיה מלא עד הסוף ויותר מכך.
הוא הבחין במזרק שהיה ליד ידו הימנית. מזרק משומש.
ורק אז הוא ראה את ידו.
היא הייתה כל-כך מלאה בסימני דקירות-מחטים עד כי מבחיל היה
להסתכל עליה.
לפתע, מיכה נתקף בפחד אינסטינקטיבי, כששמע את הצלילים המוכרים
של הסירנה המשטרתית...


"החיים מוגבלים רק על-ידי חמשת החושים שלך, ולכן עולמך נקבע אך
ורק מזאת אשר הם קולטים ומחדירים להכרתך הפרטית" פאבל.א
(2002)








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"יש לי משחק
דמקה עם מוות
ביום שישי,
מישהו רוצה
להצטרף?"

- הבן של מרפי


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/11/02 21:31
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פבל אלכסנדרובסקי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה