אם עליסה הייתה פורסת את שתי הזרועות אחורה, מתוח מתוח, והיום
שלה היה הופך אחורה והארנב שלה היה צומח מתוך שעון חול
ותקתוקים תקתוקים, ימינה שמאלה, הלוך חזור. אין בה התקדמות
ואין בה פוטנציאל, אמרה, אל תתנו בי כך, שורות שורות, ילדה
רוכבת על פיטריות ומקטרת,לא מתלוננת רק מעשנת, ולא אהבה, ולא
נחנקה, ואבק בנשימה מילדות, חיבקה טעות אחר טעות, אל תטעו בי
כך, אמרה, אל תטעו עצים ירוקים מלבלבים כי גבוה ממני כבר לא
יכול להיות, ומה שאינו נוגע בשמיים אין בו טעם להיות גבוה
ואני, אני נוגעת בשמיים.
עם הכנפיים.
עם הידיים שנפרשות, שתי זרועות, לאחור, ליפול לתוך הבור התהום
בעיניים עצומות ולשבור כמה עצמות ולהיות, הכי גבוה, בתוך הראש,
כך נוגעים בשמיים ואף בלי להאמין כלל.
בלי לגעת כלל, כלל כלל, חברה, אנשים, עצמים נעים, שיבולים
ברוח, הלוך חזור, אנשים נאים, שיבולים בכח, מים לחם עבודה,
חיות מתות, אנשים רעים, שיבולים עמוד נוח. שמש מסנוורת ועליסה
נופלת לאחור, אם ישבר הגב מי עוד יאהב אותה, רק מי שכבר אהב,
בארץ הפלאות כיסא גלגלים הוא עוד צעצוע, יצורים צבעוניים יהיו
שמחים בין כה וכה, מותר להיות על גלגלים, מותר להשבר אם נופלים
אחורה ידיים שמיים לא אוחזים ידיים ולא עוזבים מהר מדיי, ולא
מכירים בפחות מזה. "יד שרה" ודימויי פנים כמו בסרט המבוך,
נופלת.
"אני יכולה להתקלח עם כולם במחנה קיץ, אמא, באמת. זה קפוא אבל
מתרגלים... אמא, אני לא יחטוף התקף, הייתי כבר ככה שנה שעברה
ולא קרה לי כלום"
"ודני קפץ מהגג ולא מת, הוא על כיסא גלגלים, אז מה? אז הוא
ינסה שוב ולא יקרה לו כלום?"
ואיזה כיף שיש את אמא שתגיד שאין אהבה, רק צרכים, ואין נישואים
מאושרים, רק צרחות, ואיזה כיף שיש עליסה לנשום בקושי והלוך
וחזור, מילים מילים, זה הנשימות של עליסה, מילים נופלות
מהדהדות בתוך מחילה מתפוררת, ואין בה סליחה, ואין בו מחילה,
ומה שעזבה לא תוכל להשיב, עליסה הכי חכמה, הכי יפה, תשיג הכל,
תעזוב הכל, תנשום מהר מדיי, תבין לאט מדיי, תכתוב הרבה מדיי,
עליסה קוסם, עליסה תפילה, עליסה היא לוסי בשמיים עם יהלומים,
עליסה היא דובוני אכפת לי, כוכב נופל, קשת בענן, היפי מזוקן,
פלמנקו משחקים הוקי קרח, עננים ורודים, מה היה לך רע להיות
ילדה שלי, ילדים ורודים, נערים אפורים, נשיקות מתות, טיסה
אלמותית, נחיתה קשה, סיגריה רכה, מתפוררת, מתעוררת, מקיאה.
עליסה שמחה. עליסה מוצאת את הכובען המטורף, הכובעון של עליסה
נקרע, התמימות של עליסה יקרה, עליסה לא בתולה, עליסה לא בתולה.
עליסה חולה. עליסה גוססת מאידס, ממחטים נגועות, מנשים צרות
בגלימות עצומות, חצי קילו פחות, שציירו לה פרסומות והכתיבו לה
לאן ליפול וממה לחיות, חצי קילו פחות, גרעינים, שקדים,
סוכריות. ימים, אלכוהול, לילות. שמיים, חיבוקים, נפילות. עליסה
גוססת מאידס ובובה כתומה מרחוב סומסום האפריקאי תסביר לה איך
להתמודד. רוח הצפון ורוח הדרום יושבות בבתי קפה בארץ עוץ
ושואלות בני אנוש מאיפה בא הסומסום. רוח הצפון ורוח הדרום
צוחקות ורצות ומעיפות שקיות סוכר על אנשים. שקיות קטנות. רוח
הצפון ורוח הדרום לא טסות לאפריקה כי אין להן כסף. רוח הדרום
מוכרת ממתקים, חצי קילו, גרעינים, שקדים, סוכריות. רוח הצפון
קראה לעצמה עדי והלכה ללטף ראשים של ילדים פלסטינאים מצוברחים,
רוח הצפון היא המכשפה הטובה ורוח הדרום, היא אפילו לא מכשפה,
היא רק עושה שיהיו רמזורים ירוקים כל הדרך מהים, כל הרוח מהים,
שוב זה קרה. רוח הדרום היא רעה. כל כך רעה. היא מתנשאת גבוה
מעל כולם, לא אכפת לה מכלום. היא חסרת רצון, חסרת אמונה, חסרת
טאקט. יש אנשים בלי ידיים ולה יש מיליון זרועות. היא לא לועגת,
היא פשוט לא יכולה שלא לבהות. לא לבכות. למלכת המדבר לב של
אבן, אין הטיפה חוצבת בסלע מכח עוצמתה, אך מעולם לא התמידה
בדבר. רוח הדרום קפואה. אדישה, מביאה גלי חום אך ידיה עצמה
נשארות קפואות. שב-לול מעולם לא אחז בידה, אבל הוא יודע. הוא
וודאי היה רוצה, פעם, ביקש חיבוק. לפני שבועיים, חודשיים. היום
הוא לא אוהב אותה יותר. שב-לול לא שיטחי, אך הוא נשבה ביופי.
שב-לול מציאותי למדיי, אך הוא נשבה בהיגיון העקום, המבוהל,
האנוכי, מעורר ההשראה של רוח הדרום. של מכשפת החול האדום
והימים האפורים. הוא אהב, ראו שאהב. היום הוא מפחד, ניסה
להתקרב, נדחה על ידה, האגו נפגע, נפל צנח לאחור, עליסה פורסת
שתי זרועות, עליסה לא אוהבת את עצמה יותר, אבל עושה כאילו שכן.
עליסה הייתה במדבר אבל היא עושה כאילו הייתה לבד. כאילו תהיה.
במדבר. רוח הדרום נושבת עליו, שב-לול נכנס לתוך הקונכייה שלו,
והיא עוברת הלאה. הוא לא יכול לחנך אותה, סוררת, הוא לא באמת
גדול יותר, בוגר יותר, מבין יותר או פחות. הוא לא יבין. עוד
שפוי שמחפש להתמסר. היא מתבלבלת קצת לידו, עכשיו שאכפת לה. הוא
לא רואה שאכפת לה, סגור בתוך עצמו, פתוח להצעות. למשב אויר צח
שיקל עליו, לא רצועות חול ששוב יעיקו. שב-לול מתעלם, משחק
אותה. אבל היא לא משחקת, היא גם לא מתרחקת. היא באמת לא שונאת,
לא מאמינה בשנאה, ממש כפי שלא מאמינה באהבה. שבלול לא מאמין
בה, הוא משליך עליה דברים שהוא חשב שהוא היה, או חושב שהוא
השתנה, או היה רוצה להיות. הוא לא יהיה איתה, יריב ככל שיריב,
רוח הדרום נושבת הלאה, עליסה לא מכירה במדבר, עליסה לא רוצה
דבר, עליסה פורסת שתי ידיים, לא אוחזת, לא תופסת דבר בדרכה, לא
שורטת, לא נשרטת, לא משתנה. רק נופלת לאט לאט, לתוך התהום
הזאתי, השחור הזה, לתוך הקשת בענן, מערבולת צבעים, צורות
וקולות, ארץ הפלאות, יוצאת מתוך עצמה, עוברת הלאה. אם אינה
יודעת לאן ברצונה להגיע, אין זה משנה באיזו דרך תבחר. באיזו
דרך עפר תזחל, על אילו עננים תרכב, כמה חתולים תפגוש בדרכה,
מחייכים, מופיעים ונעלמים, חלקים חלקים, שברים שברים, מופיעים,
נעלמים, אולי עליסה תישבר, רסיסים רסיסים, תמיד אפשר את הגוף
בחוט ומחט לחבר, שלם פחות אבל יחזיק יותר, ורד מטפסת כל היום
על הקירות, עליסה מתעוררת בשעות מוזרות, מחפשת מסיבות, מוצאת
את עצמה, שיכורה יותר, אוהבת פחות. שפויה יותר. מנסה, לפחות.
כותבת, מגלה אנשים, מילים מגלות סיפור שהחביאה, סיפור מגלה
ילדה אחרת, שכבר איננה כאן, מגלים לה שקראו על אושר, ועליסה
נזכרה לפתע למה הסתתרה, למה לא סיפרה, למה הייתה עצמה רק בשעות
כבדות ובשפות רזות. למה הייתה כנה, טיפשי מצידה, להיות כנה,
הרי איננה אוהבת יותר, יותר גם לא מאמינה, באושר כמטאפורה
מוכרת קצפת, אומרים שלום, שלום ש-לום, מחייכים קצת והולכים,
חומה בינו ובין ארץ הפלאות, מעגל סובב אותו, מעגל סוגר אותה,
בור עמוק, מחילת ארנב, אושר לא רואה בו חושך, אושר לא רואה בה
חושך, עליסה לא רואה בו אור. 224 כניסות ורק עכשיו קלטה שאולי
אחת מהן הייתה ילד אדום בשיער מדובלל. כבר יצא מהמערכת.
אפשרויות העריכה חסומות. קראו. אז קראו. קרו, נגיעות ואת מי
ראתה כבר אינה זוכרת, ומי נישקה לאחרונה, הכי יפה כך לדעת
שאין זה משנה, הכל בדימיון, ואוטופיות קטנות כשיהיה לה כח
לנסות להיות, להרים חפצים כבדים מתוך הערפל, תשוקות קלות, היא
תנחת באותה המהירות, לפי חוקים מטאפיזיים, על מטאפיזיות שמעה
רק בשירים, רק כמטאפורה מלנכולית, או מטאפורה לאהבה, או מטאור
לכוכב נופל, לעליסה נופלת, להכל יש חוקים ברורים, היא הייתה
נופלת באותה המהירות גם אם הייתה יותר שמנה, או הכי רזה, או
קצת יותר יפה, אז תאהבו אותה למרות הכל, ארץ הפלאות ליצורים
משונים ובכל זאת, הרי אין שם אף אחד.

מציירת הזיות לוחצת
אנטר.

כשעליסה תגיע, לכשתנחת, יהיה זה הדבר הנפלא ביותר שחוותה.
מראות תחתית התהום יגמדו את ארץ הפלאות כולה לכדי בועה קטנה
ומצחיקה. התחתית תהה חושך מוחלט, או אור מרצד אינסופי, יופי
טוטאלי, קסם שובה. או זה או זה, אין זה משנה. שתי הקצוות של קו
הרגש מתאחדים לכדי אותה הנקודה במעגל. זה יהיה, זה חייב להיות
שם. הבינו, עליסה לא נפלה
ועליסה
לא קפצה לשווא