כשאתה קטן, תמיד אומרים לך לא לאכול זבל. ואתה חושב שסתם
אומרים לך את זה כי "הם" לא יודעים כמה זה טעים. אבל זה ממש לא
ככה, רק שתדע לך, זבל זה ב-א-מ-ת לא בריא. ואני לא מדבר על
הפסט-פווד וכל מה שמוכרים ברחוב,  אני מדבר על זבל אמיתי, זה
שמוצאים בתוך המכלים הענקיים האלה שמשום מה קוראים להם "צפרדע"
(אתם יודעים,המכלים הירוקים הגדולים האלה עם הרבה זבל בפנים).
ואל תחשבו שאני אומר את זה סתם, "מה הוא יודע בכלל" אתם בטח
אומרים לעצמכם, אבל אני יודע, אני יודע מניסיון...


בדרך-כלל הייתי הולך ברחוב הרצל, שם יש את הצפרדעים הכי טובים
(אם אתם עדיין לא הבנתם מה זה "צפרדע" אתם ממש חייבים לעזוב את
זה...). אומנם יש שם מלא חתולים ולחלק מהם אפילו יש מחלות, אבל
לא יעזור כלום, שם יש את הזבל הכי טוב. אני חושב שהאנשים שגרים
ברחוב הרצל פשוט מפוצצים בכסף כי רק שם יש  אפילו זבל תוצרת
חוץ (או שבעצם זה תוצרת חוץ בזבל!?!) אני לא ממש בטוח שאין
דברים כאלה גם במקומות אחרים, אבל בתוך אחד שמחשיב את עצמו
לזבלן רציני (אחד שמבין בזבל, לא אחד שמזבל את המוח.) עוד לא
ראיתי סחורה כזאת בשום מקום.


אז כמו שהבנתם אני הולך ברחוב הרצל נובר בפחים מחפש משהו
מיוחד, אולי משהו שלא ראיתי הרבה זמן,אבל אני לא בטוח מה, אז
בינתיים אני רק מחטט בפח. פתאום זה בא לי, בשניה שראיתי את
החתול הג'ינג'י דופק ביס ענקי בפיצה של "סברו" עם כל התוספות
השוות, שהייתה כמעט שלמה, אני קולט  את היד שלי, שהייתה מלאה
בג'יפה מהעגבנייה שמעכתי קודם, ואז הבנתי שאני נמצא בפח זבל,
מחטט בזבל, ואפילו מציאות של ממש לא מצאתי. אז התחלתי לשאול את
עצמי אם הזבל הזה שווה את כל מי שהכרתי פעם, אנשים שלא יכלו
לעמוד לידי בגלל הריח (במיוחד ריח של אחרי החגים, כי שיש הרבה
זבל הוא צובר ריח כזה חומצי). בחורות שחשבו שאני דיי חתיך אבל
אמרו הבגדים הישנים שמצאתי בפח לא מתאימים להן, אפילו שלדעתי
אסור להגיד "לא" על שום מתנה שמביאים לך, במיוחד בגדים מרחוב
הרצל...


ואז שהחלטתי לעזוב את כל הזבל, לעשות מקלחת ואפילו לשים קצת
בושם, ממש להתחיל חיים חדשים. ואז החתול המאנייק ברח משום מה
והשאיר אותי עם הפיצה של "סברו" (זאת עם כל התוספות השוות)
שהייתה כמעט שלמה, כאילו שהוא ידע שטונה ועגבניות זה הטופ של
השאיפות שלי בפיצה. איך יכולתי לסרב?! חיים חדשים נתחיל מחר...