New Stage - Go To Main Page

אדם מעוז
/
חתול ועכבר

ברוטוס צוואקר פקח את עיניו והשמש היוקדת סינורה אותו מיידית.
הוא כיווץ את אישוניו במהירות ואט אט הם שוב התרחבו, מגלים
בפני ברוטוס נוף ירוק-חום. יותר מזה הוא לא הצליח לקלוט -
חושיו היו מעורפלים מדי. הכאב היה מה שבאמת העסיק אותו - כאב
עז שניקר בו בלי הפסקה, לא מרפה.
ברוטוס השתעל בקול עז שקטע את אוושת הרוח השקטה וטעם מר של דם
הציף את פיו. הוא ניסה לזוז אך ניסיונותיו עלו לו במחיר עז של
כאב ומאמץ. הוא פשוט המשיך לשכב בחוסר אונים בלב השדה הנטוש
בעוד דם ניגר מגופו על האדמה היבשה.
הוא שתק כי הוא ידע שאף מילה לא תעזור לו. מה אני כבר יכול
לעשות? לצעוק לעזרה? מי כבר יגיע לחלץ אותי?
חשב. הוא בלע את
רוקו וקיווה שזה יגמר כבר, אך הוא ידע שזה יקח זמן - לא כל כך
הרבה - אבל מבחינתו כל שניה נראתה כמו נצח נצחים.
קרשים וחלקי בנין שונים הוטלו לצדו של ברוטוס, אך הוא בקושי שם
לב אליהם. הוא כן שם לב לנשרים שחגו מעל ראשו וצווחו בקול
מעורר פלצות - נשרים אוכלים פגרים, הוא זכר, והם לא חגו מסביבו
סתם.
אוושת הרוח נקטעה שוב אך הפעם על ידי טרטור מנוע רועש שהתקרב
לכיוונו.
ברוטוס עדיין היה שרוי בערפול חושים כמעט טוטאלי אבל לא היה לו
ספק שהמנוע שטרטר בקול שהלך והתחזק היה שייך לג'יפ ארבע על
ארבע שדב קוטב והוא נהגו בו בכמה ימים האחרונים. הוא ידע שהוא
סתם משלה את עצמו ושהסיכוי שהוא יגיע בזמן להציל אותו הוא קלוש
ביותר - מצד שני, אופטימיות היא בהחלט האפשרות הכי טובה שהוא
יכל לחשוב עליה בעוד כאבים אדירים הציפו את כל גופו.
-"צוואקר!", נשמעה צעקה רחוקה, "אתה בסדר?".
-"הצילו", ברוטוס פלט לחישה שקטה שבקושי הצליחה להתגבר על קול
אוושת הרוח.
-"צוואק - בשם אלוהים! מה קרה לך?!", קרא הקול בתדהמה. הפעם
הוא כבר היה ממש לידו.
ברוטוס אימץ את מבטו והסתכל על הדמות שעמדה מעליו. כל מה שהוא
הצליח לראות היה גוף בלתי מזוהה שחסם את קרני השמש, אבל בכל
זאת לא היה לו ספק שהיה זה דב קוטב שעמד שם.
דב קוטב הסתכל על חברו הטוב בתדהמה. עיניו הקטנות שבדרך היו
מוסתרות מאחורי משקפי שמש אלגנטיות היו פעורות וכמעט קפצו
מחוריהן. רעמת השיער השחורה של דב קוטב לא ממש עזרה לו להתגבר
על החום הנורא ששרר בשדה והוא מחה מדי כמה שניות את הזיעה
הדביקה ממצחו.
דב קוטב לא סתם נקרא כך - קור רוחו אפשר לו לשמור על שליטה
עצמית במצבים הקריטיים ביותר ומבנה גופו העצום היה שווה לפחות
לזה של דב קוטב ממוצע. מספרים שפעם, כאשר הוא היה במשימה
באלסקה, תקף אותו דב קוטב והוא הביס אותו ללא כלי נשק - כמובן
שהסיבה האמיתית שהוא קיבל את שמו היתה בגלל שהשיהוקים שלו
נשמעו כמו נהימות של דב. בכל מקרה, אפילו הוא לא הצליח לזכור
את שמו המקורי לאחר שקראו לו כך כמה עשרות אלפי פעמים - וכך
שמו נשאר - דב קוטב.
כאשר הוא ראה שחברו הטוב מאבד דם, דב קוטב מיהר להרים אותו על
כתפיו ולנשוא אותו אל הג'יפ שלו. בעודו שוכב מקופל על המושב
האחורי, ברוטוס התבונן בדב קוטב מוציא תחבושות בזריזות מתיק
העזרה הראשונה שנח לו זרוק בתא המטען.
-"הממ...", הוא מלמל, "דב קוטב..."
דב קוטב לקח את התחבושות ורץ אל חברו, "איך אתה מרגיש?", הוא
שאל - אבל תשובה לא הגיעה. הוא נאנח וסובב באיטיות את גופו של
ברוטוס כדי לבדוק את חומרת מצבו ולפתע נעתקה נשימתו.
"ברוטוס!", זעק, "מה הם עשו לך?!".
אבל ברוטוס לא ידע מי זה "הם" ומה קרה לו. הוא חשב על משהו אחר
לגמרי - הוא חשב על מיץ תותים.





ברוטוס צוואקר ישב בבר וליקק את שפתיו. הדבר הראשון שהוא עשה
בשניה שהוא ירד מהמטוס היה לקחת מונית לבר ולהזמין מיץ תותים.
"ברוכים הבאים לונצואלה", מלמל לעצמו ושתה מהכוס שמתוכה בצבצה
מטרייה קטנה שנתנה לנוזל האדום שצף בכוס אקזוטיות מסוימת -
כאילו הוא לא היה מיץ תותים אלא איזה קוקטיל מסוים - ברוטוס לא
אהב קוקטילים וגם לא משקאות אלכוהוליים בכלל - הוא אהב מיץ
תותים והוא אהב אותו עשוי טוב. אולי בגלל זה הוא ירק את הנוזל
האדום על הרצפה ופלט איזו קללה בספרדית.
-"מצטער סניור", אמר המוזג שעד אותו רגע פשוט עמד בשקט וניקה
את הדלפק, "רוצה בירה? בירה יש הרבה!".
ברוטוס רתח מזעם. הוא לא סבל אלכוהול והוא לא בא לבר בשביל
לשתות בירה - הוא בא לשם בשביל לשתות מיץ תותים. הוא היה צריך
לחפש שעה בכל העיר בר שמציע בכלל מיץ תותים ללקוחות - הוא
מעולם לא הבין למה נותנים כמעט ורק משקאות אלכוהוליים בבר. הוא
שנא אלכוהול.
-"עכשיו תקשיב לי ותקשיב לי טוב, אמיגו", הוא פתח באנגלית
רהוטה - מה שגרם למילה אמיגו להתגלגל לו בצורה די מצחיקה על
הלשון, "אולי אתה יכול להגיד לי איפה אני יכול למצוא את אמיליו
ברונצויג?".
המוזג גמגם - הוא ידע שכדאי לו מאוד להיזהר עם התשובה שלו.
"אה... אה... אני לא יודע", הוא ענה. ברוטוס זינק בתנועה מהירה
ותפס את צווארונו של המוזג. "אתה בטוח?", הוא שאל בשקט.
"מלון חוואברוס הילטון, חדר 423!", ענה במהירות, כאילו אבן
מסוימת נגולה מלבו. ברוטוס דחף קלות את המוזג והגניב חיוך קטן.
הוא ציפה שהמוזג יהיה קצת יותר קשוח.
-"תודה", השיב ברוטוס ופנה לצאת מהבר, "אגב, מיץ התותים שלכם
מתוק מדי".





ברוטוס פקח את עיניו באיטיות וכאב ראשו ממקודם התעצם, כאילו
דחסו לו ברזל מלובן דרך האוזניים.
-"אה! הראש! לכל הרוחות", הוא צעק, מה שנשמע יותר כמו יבבה
קלושה לדב קוטב שנהג בג'יפ במהירות באותו רגע.
-"אתה ער! איך אתה מרגיש?", שאל, מפנה לעתים את ראשו מההגה
לבדוק את מצב חברו.
-"חרא. הראש שלי כואב, לכל הרוחות", ענה בשקט, בולע את הכאב.
-"מה, היד שלך לא מפריעה לך בכלל?", שאל דב קוטב בהשתאות.
-"למה שהיא תכאב?...".
דב קוטב בלע את רוקו. אם הוא הגיב באימה כאשר הוא ראה את זה,
הוא לא רצה לדעת איך ברוטוס יגיב.
-"תסתכל על היד הימנית שלך שניה", הוא השיב.
ברוטוס הפנה את מבטו אל עבר ידו הימנית ונגלה לעברו מחזה
מזעזע: מכתפו הימנית עד למרפקו היתה תחבושת מוכתמת ידה שכיסתה
את זרועו, או ליתר דיוק, את מה שנשאר ממנה.
-"היד שלי!", זעק והתעלף. גם לו לא היה חסר קור רוח, אבל ברגע
שאדם מגלה שהוא איבד את ידו זה די מכניס אותו לפאניקה. הוא שוב
איבד את הכרתו וחזר לתקופה בה היתה לו יד ימנית. דב קוטב נאנח
והמשיך לנהוג.





השעה היתה שמונה בערב וילדים קטנים שיחקו ברחוב המטונף כאשר
לפתע פרצוף נשי נגלה מאחת מחלונות הבתים ופלט איזו צעקה
בספרדית. הילדים רצו מהר לכיוון הקול והשאירו את ברוטוס צוואקר
לבדו.
הוא עמד בכניסת הבר ממנו הוא יצא מספר שניות לפני כן והצית
סיגריה. "מה אני בעצם עושה כאן?", חשב לעצמו בעודו שואף
ניקוטין לריאותיו. עשן הסיגריה הריח יותר טוב מהאוויר המזוהם
שאפף אותו מכל עבר - דבר שלא הפתיע אותו כל כך.
"לפני כמה ימים קיבלנו מידע ממקורות שהטרוריסט הידוע פריץ
"העכבר" ויגר מתכנן פיגוע בועידת השלום הבינלאומית שתתקיים
בקרקס, בירת ונצואלה, בערך עוד שבוע", הדהדו בראשו דברי זלדה,
מפקד הארגון אליו הוא השתייך,  שרק יום לפני כן קרא לו ולדב
קוטב במהירות ללשכתו, "עליכם למצוא אותו ולעצור אותו לפני
שיהיה מאוחר מדי. אני נותן לכם את כל הציוד הדרוש ושני כרטיסי
טיסה - המטוס יוצא מחר בבוקר, כדאי שתתארגנו מהר. איש הקשר
שלכם יחכה לכם בשדה התעופה".
ברוטוס השתעל במרירות והתעצבן על עצמו שהוא היה חייב להזכיר
לעצמו את המשימה הארורה הזאת. לפעמים הוא חשב לעצמו שלא שווה
להיות סוכן בארגון "מגני השלום". אמנם הוא קיבל הרבה כסף ונשלח
למקומות אקזוטיים ויפים - אבל לא פעם תקעו אותו במקומות שכוחי
אל כמו ונצואלה למשל.
הוא הסתכל על הסיגריה ששכבה בידו וזרק אותה באדישות מידו, פונה
לחפש את אמיליו ברונצויג - ברונצויג היה אחד משמותיו הבדויים
שבהם השתמש "העכבר" - כך נאמר לו בהמשך התדריך למשימה - ומשום
מה, לברוטוס היתה תחושה שהוא ישתמש בשם הזה כאשר הוא שאל את
המוזג היכן הוא נמצא - ואכן, היה לו הרבה מזל.
"לקרוא לדב קוטב?", הוא הרהר לעצמו בעודו מועך ברגלו את
הסיגריה ומסתכל קדימה לכיוון שלט ניאון אדום שדלק הרחק ממנו,
"לא, הוא יודע שאני אוהב לעבוד לבד. אני אסתדר בלעדיו", הוא
פסק.
דב קוטב בכלל היה הרחק משם באותו זמן, שוכב במיטה קטנה בביתו
של איש הקשר ומהרהר לעצמו מתי ברוטוס יפסיק כבר עם השטויות
שלו.
ברוטוס התקדם לכיוון אור הניאון הבוהק שכבר היה ברור לו שהיה
שייך למלון חוואברוס הילטון. הוא התקדם במהירות אל עבר המבנה,
בודק שאקדחו נמצא בכיסו.
הוא הלך במהירות, צעדיו בקושי נשמעו על המדרכה, והחל לחשוב
לעצמו על פרישה. הוא כל כך שנא את המקום הזה - כל כך שנא את
דרום אמריקה. לעתים הוא חשב לעצמו שרק בגלל המקום הזה הוא
בסופו של דבר יתבלבל ויתחיל לירות באנשים סתם כי הם דרום
אמריקאים. אבל לא כך הוא אומן - הוא זכר טוב את השנה השלמה בה
לימדו אותו מנהגים ושפות של עשרות תרבויות שונות, איך לימדו
אותו תרגילי מעקב ותצפית, שימוש במתקנים אלקטרוניים משוכללים -
וכמובן, לירות בכלי נשקים שונים ומשונים.
הוא נזכר בחיוך במשימתו הראשונה בה הוא נשלח לצלם מתקן צוללות
באינדונזיה שלא היתה שום גישה אליו ולארגון היה חשד שקורה שם
משהו גדול. הוא זכר איך הוא שכב ברעד בג'ונגלים כאשר מה שהפחיד
אותו היה השמועה על זבובים קטלניים שטסים באזור ועקיצתם הורגת
תוך שניות - האיום שהוא עלול להיתפס על ידי אנשי צבא
אינדונזיים לא הפריע לו כלל. מאז הוא התקדם למשימות חיסול
ובאותו רגע הוא היה מעורב במשימה שהוא ידע שכשלון או הצלחה בה
ישנו את פני העולם.
ברוטוס צוואקר נכנס בית המלון חוואברוס הילטון בזריזות ועד
מהרה מצא את עצמו עומד בכניסה לחדר 423. הוא דפק מספר פעמים על
הדלת.
-"מי זה?", נשמע קול עבה מתוך החדר.
-"שירות חדרים", ענה ברוטוס בקול ידידותי.
-"לא זכור לי שהזמנתי משהו", ענה הקול.
-"יש לנו הפתעה בשבילך!".
-"הפתעה?...", מלמל הקול בהשתאות קלה ופתח את הדלת באיטיות.
ברוטוס לא חיכה שניה נוספת וזינק אל האדם שעמד מולו והשכיב
אותו על הרצפה בעודו מצמיד את קנה האקדח לרקתו.
-"זאת לא הפתעה מספיק גדולה בשבילך?", שאל ברוטוס בחיוך.
-"מה... מי אתה?! מה אתה רוצה ממני?!", השיב האיש בפחד, בעודו
מתפתל אנה ואנה מנסה להתחמק מאחיזתו של ברוטוס.
-"תראה פריץ, אין לי כוח לשטויות ממך עכשיו. כבר ראיתי פושעים
במעמד נמוך משלך נותנים הופעה יותר טובה".
-"מי זה פריץ?! מה אתה רוצה ממני?!".
-"תפסיק עם השטויות. אני חושב שאתה יודע טוב-טוב מה אני רוצה
ממך".
-"אני אקרא למשטרה! תעזוב אותי בשקט!".
-"תראה פריץ, עבר עלי יום ארוך ואני לא במצב רוח למה שקורה כאן
עכשיו - יש לנו שתי אפשרויות: או שאתה מספר לי הכל, או שאתה
מת. אתה יודע מה? נניח שאתה לא פריץ? אני אהרוג אותך בכל מקרה!
מי ידע? אף אחד! אני אזרוק אותך באיזה חור שיצטרכו לחפור שעה
בשביל להגיע אליך וגם אז אף אחד לא יזהה אותך בגלל איך שאני
אטפל בך..."
-"...ואז אתה לא תדע איפה הפצצה", השיב האיש בקור רוח פתאומי.
לפתע כל סימן של פחד שנגלה ממנו נעלם - עיניו הקטנות התמקדו
בעיניו של ברוטוס וניסו לשבור אותו. פתאום ברוטוס שכח שיש לו
אקדח והוא חש בחוסר אונים מול האיש ששרע מתחתיו - לפתע הוא זה
שנראה כמנצח בקרב המוחות הזה.
-"עוד נראה", התעשת ברוטוס ודחף את קנה אקדחו חזק יותר אל מצחו
של האיש.
-"קדימה", הוא השיב, "תהרוג אותי. תהרוג אותי ועוד כמה מאות
אנשים שימותו בפיצוץ".
-"מי יודע?... אולי אני עוד אפילו אעשה את זה", באה התשובה
העוקצנית.
-"דבר ראשון - תרד ממני. דבר שני - עוף מהחדר שלי לפני שאני
קורא להנהלה שתסלק אותך מכאן ותעיף אותך לכלא. אתה משחק כאן
משחק של חתול ועכבר - מי יודע? בסוף אתה עוד תתחרט על זה שתפסת
אותו. מי יודע? אולי העכבר אפילו יתפוס אותך..."
-"תרחיק ממני את הקלישאות העלובות האלה", השיב ברוטוס בעודו
מתרומם באיטיות, עדיין מכוון את אקדחו אל עבר האיש הקטן,
"אנחנו עוד ניפגש".
-"הלוואי", השיב האיש בעודו מחייך חיוך עכברי, מרושע,
"הלוואי".
ברוטוס יצא מהחדר ורץ במהירות עצומה רק כדי לא לשמוע את האיש
הקטן שוב פעם, אך הוא בכל זאת הצליח לשמוע את קולו הצורם פולט
עוד דבר: "אם אתה מתייאש מלחפש רמזים, אתה מוזמן לבקר בבקתה
הקטנה שנמצאת מחוץ לעיר, בדרום, יש שם הפתעה קטנה בשבילך..." -
ואחרי שהוא אמר את זה, הוא פרץ בצחוק שטני מתגלגל שלא הפסיק
להדהד במוחו של ברוטוס הרבה אחרי שהוא יצא מהמלון. הוא ידע שאת
הבקתה הזאת הוא לא יבדוק לעולם.





-"חרא... חרא... חרא...", מלמל ברוטוס שוב ושוב בעודו מתבונן
בתקרת הג'יפ. זה לא היה מחזה מעניין במיוחד אבל זה בהחלט היה
עדיף על צפייה בידו הגדומה.
-"בוקר טוב", אמר דב קוטב, "כבר מגיעים לבית החולים, תחזיק
מעמד".
-"לכל הרוחות!... זה כואב...", זעק ברוטוס, "תגיד, עוד כמה זמן
נשאר עד שהועידה תיפגש?".
-"הממ... יום", השיב דב באדישות.
-"לעזאזל! אתה יודע איפה הפצצה נמצאת?".
-"אין לי מושג".
-"אז למה אתה כזה אדיש?!", צרח ברוטוס בכל כוחו, "לכל הרוחות!
הסדר הכלל עולמי הולך להשתנות ולך לא איכפת!".
-"להשתנות, לא להשתנות, הגענו לבית החולים. עכשיו תפסיק לדבר
כי המצב שלך מספיק גרוע גם ככה. חוץ מזה, מספיק לך כואב הראש -
לא צריך שגם לי יכאב".
ברוטוס עצם את עיניו וניסה להבין את דב קוטב - איך הוא לא הבין
שהם היחידים כנראה שיוכלו למנוע אסון נורא? איך הוא לא הבין
שאולי בגללם תפרוץ מלחמת עולם שלישית?
...ואז, אולי בגלל כל הלחץ שהעיק עליו ואולי בגלל הכאב, הוא
נרדם עוד פעם ושקע בחזרה אל עברו.





-"נכשלתי!", זעק ברוטוס אל החדר החשוך.
-"מה קרה? מה כל כך חשוב שאתה מעיר אותי בשתיים עשרה בלילה?!",
שאל במרירות דב קוטב מתוך מיטתו.
-"ובכן, מצאתי את "העכבר" ודיברתי איתו..."
-"אתה מה?!", הזדעק דב קוטב.
-"בדיוק".
-"לך לישון, תסביר לי מה קרה מחר", סיים דב קוטב. עוד אחת
מהסיבות שבגללה קראו לו בשמו היא שכמו דב קוטב - כשהוא היה
ישן, הוא היה ישן. אם הוא היה צריך לבחור בין שינה לבין הצלת
העולם מחורבן הוא היה בוחר באפשרות הראשונה ללא צל של ספק - גם
אם היה ידוע לו שהוא לא יתעורר משינתו לעולם. הוא אפילו העדיף
את זה - כמה שיותר זמן שינה - יותר טוב.
בבוקר ברוטוס הסביר לדב קוטב את כל מה שקרה - הכל, חוץ מהקטע
עם הבקתה. את זה הוא נשבע לעצמו לא לספר לעולם. הם שתו קפה חם
שהעיר אותם לגמרי ויצאו לעבודה.
-"אתה ממש דפוק, אתה יודע? לא יכלת פשוט ללכת לישון בלי להתחיל
להרוס הכל?!", העיר דב קוטב בעודו הולך לכיוון ג'יפ שעמד
בכניסה לבית.
-"בסדר, בסדר... מה אתה רוצה שאני אגיד לך? דפקתי הכל. מה זה
הג'יפ הזה?".
-"הוא שלנו למשימה הזאת. אין בו משהו רציני - רכב אזרחי לכל
דבר. בכל מקרה, תקשיב - אני, בניגוד אליך, טרחתי גם לדבר עם
איש הקשר שלנו - הוא נתן לי הרבה פרטים מאוד חשובים כמו כל
מיני אנשים שמכירים את פריץ, מקום העבודה שלו... אתה יודע, כל
מיני מקומות שנוכל למצוא בהם רמזים", השיב ברוטוס ונכנס
לג'יפ.
ברוטוס שתק ונכנס אחריו באיטיות.
-"אתה מבין", המשיך דב קוטב, "יש כזה דבר שאולי לא שמעת עליו -
קוראים לו עבודה יסודית. בעבודה יסודית אתה לא נכנס כמו אידיוט
אל תוך חדרי מלון ושולף אקדח כאילו אתה איזה טירון שלא יודע מה
הוא עשה - מתחילים מבחוץ ואט אט נכנסים פנימה, ככה זה עובד.
אתה לא ג'יימס בונד. תקלוט את זה", הוא הפסיק לרגע והפעיל את
המנוע, "אתה קולט? אתה לא ג'יימס בונד".
ברוטוס התבייש בעצמו. הוא באמת התנהג כמו איזה סוכן מצועצע שלא
יודע מה הוא עושה באותו ערב. הוא השפיל את ראשו והמשיך לשתוק -
הוא ידע שמאותו רגע עליו לתת לדב קוטב לנהל את הדברים.





-"דב קוטב? איפה דב קוטב?!", שאל ברוטוס בהפתעה. הוא התעורר
למצוא את עצמו בתוך מיטה בחדר מוזר. מסביבו עמדו כל מיני גברים
ונשים שלבשו חלוקים לבנים.
-"החבר שלך הלך הביתה", השיבה אחת האחיות, "הכל יהיה בסדר,
תירגע, עכשיו אני אתן לך זריקה קטנה והכל יהיה בסדר". היא
אמרה, ובזמן שהיא אמרה את זה המחט כבר היתה בחוץ.
-"אבל הפצצה!...", פתח ברוטוס, אט אט קולו נעשה יותר ויותר
איטי ושקט עד שלבסוף הוא נדם לחלוטין. ברוטוס שקע בשינה עמוקה
ושב ונזכר במאורעות שהובילו אותו למצב הזה.





בימים הבאים ברוטוס ודב קוטב עסקו בעבודה בלשית וחיפשו בנרות
כל רמז קטן שיכל לגרום להם למצוא את מיקום הפצצה. הם הלכו
למקום עבודתו של פריץ, תחקרו כל אדם שיכל לתת להם רמז על
מעלליו, חיפשו מקומות מסביב או בתוך הבניין בו פגישת הועידה
היתה אמורה להתקיים, בדקו במצלמות האבטחה אם טיפוסים חשודים
עברו באזור - שום דבר לא עזר. הם לא הצליחו למצוא דבר והם כמעט
התייאשו.
בסוף היום השלישי ברוטוס ודב קוטב הלכו לישון וקיוו שהם בכל
זאת יצליחו לפתור את התעלומה הזאת.
-"עוד כמה ימים נשארו לנו?...", שאל ברוטוס.
-"שלושה".
-"זהו?...".
-"כן".
שקט מוחלט השתרר בחדר. ברוטוס נזכר בקצה החוט היחיד שהוא הניח
שיוכל להוביל אותם לפתרון. הבקתה. "נו טוב", חשב לעצמו,
"ממתי אני גם ככה שומר על השבועות שלי?".
-"דב קוטב?", הפר ברוטוס את השקט.
-"כן?", דב קוטב השיב, כאילו הוא חיכה ער בשביל לענות לשאלתו.
-"יש רמז אחד שלא סיפרתי לך עליו", אמר ברוטוס באגביות.
-"מה?!", דב קוטב צרח. ממש לא היה לו חשק לשמוע ששותפו מסתיר
ממנו רמז אחרי שחצי שבוע הם מחפשים בכל מקום אפשרי פתרון אפשרי
לתעלומה.
ברוטוס סיפר לו הכל ולא חסך שום פרט. הוא לא שכח להזכיר את
הצחוק המתגלגל והנורא של פריץ בשביל להמחיש לו את הפחד הנורא
שהוא חש באותו רגע ולנסות לתרץ את העובדה שהוא לא סיפר לו על
זה מההתחלה.
-"...ואתה יודע שאני לא אדם פחדן מטבעי", הוא סיים.
-"אבל זאת המלכודת הכי גלויה שהוא יכל לתת לנו! זה כאילו הוא
שלח לנו מעטפה שהוא רשם עליה 'מעטפת נפץ' ואמר לנו פתוח
אותה!".
-"ואתה חושב שאני לא יודע את זה? - מצד שני, יש לנו אפשרות
אחרת?"
-"כן! לחכות לאיזו התפתחות!"
-"מצטער, אני לא הולך לחכות בצד ולראות איך פריץ מצליח
במזימתו. אני הולך לבדוק את המקום הזה".
-"תהנה, אני לא בא. אם יקרה לך משהו - אתה לבדך".
-"לעזאזל איתך, דב קוטב", סינן ברוטוס מבין שיניו ועצם את
עיניו.





ברוטוס שכב במיטה גדולה של בית החולים. הוא לא הרגיש יותר כאב
- הוא הרגיש תחושה נעימה של ניוון בכל גופו. הוא שכח לגמרי מכל
העולם. הדבר היחיד שהוא זכר היו תמונות שלו נכנס לתוך בקתה
רעועה מעץ. הוא ראה את עצמו בתוך הבקתה, מביט למרכזה. במרכז
הבקתה עמד שולחן מתפרק מעץ שניכר עליו שהוא היה קיים ימים
רבים, ועל השולחן שכב מחשב חדיש ומשוכלל. ליד המחשב עמד צג
שבמרכזו נראה סמל מוזר - לברוטוס היתה הרגשה שעליו ללחוץ
עליו.
הוא ראה את עצמו מתבונן בעכבר המוזר שעמד על השולחן גם כן -
היה זה אחד מהעכברים החדישים של מיקרוסופט - בלי הגולה מתחתם.
ברוטוס ניגש אל העכבר באיטיות והושיט את ידו לעברו.
-"לא!", הוא צרח באימה, הוא כבר ידע את מה שהולך לקרות בסוף אך
הוא לא יכל לעצור את זה, "זאת מלכודת! לא!!!".
קול פיצוץ עז נשמע בשניה שברוטוס נגע בעכבר. הוא הפעיל מטען
נפץ רב עוצמה שהעיף אותו ואת כל הבקתה לכל עבר.
"אתה משחק כאן משחק של חתול ועכבר - מי יודע? בסוף אתה עוד
תתחרט על זה שתפסת אותו"
, הוא נזכר בדבריו של פריץ.
-"אני רואה שאתה ער", נכנסה אחות לחדר, העירה את ברוטוס
מחזיונותיו, "החבר שלך השאיר לך מכתב, תרגיש טוב". היא פלטה
באגביות ופנתה לצאת.
-"רגע!", הוא קרא, "את יכולה להקריא לי את המכתב בקול,
בבקשה?".
-"כמובן!", היא ענתה בחיבה והחלה להקריא:
ברוטוס!
לא תאמין!
קיבלתי היום מכתב אנונימי ממקור שאומר לי שהפצצות נמצאות בתוך
איזה מפעל של מיקרוסופט שמייצר עכברים. זהו! מי היה מאמין
שנצליח לפתור את התעלומה הזאת?
תרגיש טוב,
דב קוטב.


לא הפריע לברוטוס בכלל שהוא נתן לאחות פשוטה לקרוא מכתב שהכיל
בתוכו דברים שאסור היה לאיש לדעת. כבר לא היה איכפת לו מכלום
באותו רגע והוא הבין שחברו נפל במלכודת יותר טיפשית מהמלכודת
אליה הוא נפל. הוא הבין שאם הם היו נזהרים טיפה ובודקים את
המלכודת הראשונה הם היו יכולים למנוע את כל הסיפור הזה
מההתחלה.
"מי יודע? אולי העכבר אפילו יתפוס אותך...", אמר פריץ בראשו
והוא יכל לשמוע אותו מתחיל לפרוץ בצחוקו המתגלגל ביחד עם רעש
הפיצוץ הרועם שנשמע לא הרחק משם.
הכל בגללי. הוא זכר.
בכלל, אם הוא לא היה נוגע בעכבר מלכתחילה הוא עוד היה יכול
להציל את חברו ממוות אכזרי בפיצוץ אדיר.
הוא ידע שבניגוד אליו דב קוטב לא רק איבד את ידו כי הפיצוץ היה
פי כמה אלפים יותר מסיבי.
הוא ראה את עצמו עומד שוב בתוך הבקתה הרעועה וחושב לעצמו מה
לעשות, והתחיל לבכות.
"נגעתי", ברוטוס יבב מול האחות המשתאה שלא הבינה מה קורה באותו
רגע, "נגעתי, וידעתי שטעיתי".



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 25/3/01 15:30
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אדם מעוז

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה