הוא ישב על ספסל בפארק ציבורי במרכז העיר. השמש הקייצית ליטפה
את פניו היפים בעדינות. הוא עצם את עיניו הכחולות והתמכר
לתחושת החמימות הנעימה. כשהוא שב ופקח את עיניו הוא הבחין
בבחורה יפה בעלת שיער כהה וארוך נכנסת לבניין גבוה ממול הספסל
שעליו ישב. הוא לא ידע להגדיר מה היה בה, אך היא משכה אותו ובו
זמנית גרמה לו לתחושת אי-נעימות. הוא החליט ללכת אחריה. הוא
חצה את הכביש במהירות ונכנס לבניין. הוא הביט סביבו אך לא ראה
אותה. הוא החל לפנות לעבר המעלית כאשר שם לב שדלת חדר המדרגות
פתוחה למחצה. הוא נכנס לחדר המדרגות והחל לטפס במהירות למעלה.
הוא יכול היה לשמוע את הד צעדיה אי שם מעליו. צעדיה היו איטיים
וקצובים. הוא קפץ בכל צעד מעל שתי מדרגות והתעייף במהירות.
הבחורה המשיכה לטפס למעלה, למעלה. הוא חשב לקרוא לה, אך לא ידע
את שמה, ולכן העדיף לשתוק. לבסוף הוא שמע דלת נפתחת ונסגרת
כשתי קומות מעליו. הוא עצר והתנשף. אחרי רגיעה קלה הוא החיש את
צעדיו למעלה. כאשר הוא הגיע לדלת הוא נתקל בשלט  "אין כניסה",
אך ראה את המפתח בחור המנעול ולכן פתח את הדלת בעדינות. היציאה
מחדר המדרגות החשוך אל השמש הזוהרת עיוורה אותו. הוא מצמץ
בעיניו מספר פעמים והבין שהוא נמצא על גג הבניין. בדיוק מולו
ישבה הבחורה על מעקה הגג כשגבה פונה אליו ופניה אל נוף העיר.
הוא הביט בה במשך כמה שניות בשתיקה, חושב מה לומר. לפתע היא
דיברה אליו. "יפה כאן, לא?" היא אמרה, מבלי להסתובב להביט בו.
הוא התקרב אליה ונעמד לצידה ליד המעקה. לבסוף אמר: "תיזהרי שלא
תיפלי". היא צחקה. היא הסתובבה ועיניה הירוקות הביטו בו
בסקרנות. "מה אתה עושה פה?" היא שאלה. "באתי בעקבותייך. ראיתי
אותך נכנסת לבניין והרגשתי שאני חייב ללכת אחרייך" הוא ענה
בכנות. הוא העביר מבטו על נוף העיר והמשיך: "איך קוראים לך?"
היא חייכה אליו: "זה משנה?". תשובתה בלבלה אותו. הוא רצה לומר
שכן משנה לו וכן אכפת לו, אך רק שאל: "ומה את עושה פה?". היא
הסבה את מבטה ממנו. "אני הולכת". הוא לא הבין: "לאן?". "לעולם
הבא" היא ענתה. הוא הביט בפניה בניסיון למצוא שוב את החיוך
היפה שלה, אך היא הייתה רצינית. ההבנה החלה לחדור אליו: "באת
לפה להתאבד? את מתכוונת לקפוץ?!". היא פנתה אליו במהירות:
"להתאבד זו מילה כל-כך מכוערת". פניו הביעו הלם. "אבל זה מה
שאת מתכוונת לעשות" הוא אמר בנימת שאלה. "אם אתה מתעקש לקרוא
לזה כך, אז כן". הוא הביט בה בעיניים פעורות לרווחה. היא דיברה
בשלווה כאילו הרגע אמרה שהיא אכלה אתמול ארוחת בוקר. אחרי ששלב
התדהמה הראשוני עבר, הוא שאל: "למה?". היא היססה: "פשוט נמאס
לי. החיים שלי רחוקים מלהיות טובים ואם אני יודעת שמחכה לי
אושר בעולם הבא, אז למה לא להקדים מעט את זמני?". הוא לא הבין:
"אבל את יכולה להשיג אושר גם בחיים האלה. למה לך לעשות את
זה?". "אני לא רואה את זה ככה" היא ענתה, "אני לא רואה פה עתיד
בשבילי". הוא התעקש: "את לעולם לא תדעי אם תעשי את מה שאת
מתכוונת לעשות". היא השירה מבט אל עיניו: "אבל לא יהיה אכפת
לי. אני כבר אהיה מאושרת". הוא העיף מבט למטה, אל הרחוב הרחוק:
"את לא מפחדת?". היא עקבה אחרי מבטו: "קצת. מהשניה שלפני.
מהפגיעה. אבל זה יהיה מאוד מהיר". השלווה שלה הוציאה אותו
מדעתו: "אבל למה? למה?". היא לא ענתה לשאלתו: "באמת כל-כך אכפת
לך? אכפת לך אם אני אקפוץ או לא?" היא חייכה, הביטה במבטו
המיוסר והמשיכה: "למה אכפת לך? אתה בכלל לא מכיר אותי". "אני
לא יודע" הוא אמר בייאוש, "פשוט אכפת לי". הוא השפיל את מבטו.
היא חייכה אליו אל החיוך היפה והעצוב שלה ואמרה: "אתה חמוד".
הוא השיב את מבטו אל פניה. היא התקרבה אליו ונשקה קלות לשפתיו.
הוא הופתע. "תודה שאכפת לך" היא אמרה. וקפצה.