שתי דמויות פוסעות על חלל ריק.
מסביבם קולות. מספרים סיפורים אודות שניהם.

קול שחור המזמר לו בהנאה מזימות זדון ורוע.
קול זהב, אורג סיפורי מהפכות אלמותיים.
קול אדום, מספר סיפורי זימה מעורטלים.
קול כחול העולה ויורד, שומע וחוזר, מתרחב ונסוג.
וקול לבן - הטווה אגדות קסומות באוויר העדין.

היה היה פעם מספיק זמן, וירידי אביב היו נמשכים ימים שלמים.
חיים היו נגמרים ומתחילים בהינד עפעף, ודרקונים היו שומרים על
קשרי משפחה עם השפיריות והפרפרים.

והקולות התלקחו להם. קול חום החוזר שוב ושוב על סיפורי משפחה
ישנים. קול אחר בעל איכות מרצדת, המספר על צרצרים, שירי דיסקו
ונשיקות ראשונות.

כלכך הרבה קולות --

אבל שתי הדמויות לא מקשיבות.
הן בתוך בועת הגשם שלהם, טובעות לעד באור השקיעה החיוור של
החורף.
הן עצמן חמישה אנשים או סולו גיטרה או פטריות ביער.
הן לימדו את עצמן איך לחיות ביחד, ועכשיו - עכשיו הן צריכות
להיזכר מה זה בנפרד.

וזה בסדר גמור.