[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אורטל קוגמן
/
הטעות שהרסה את חיי

עוד מעט ההלוויה, וכולם כבר התאספו בכניסה לבית העלמין. אני לא
יכולה להפסיק לבכות. עדיין לא עיכלתי את מה שקרה הבוקר, אפילו
לא הספקתי להיפרד ממנה. רק אתמול חגגנו את יום הולדתה ה-40
במסעדה עם כל המשפחה, זה פשוט לא יכול להיות שהיא מתה. היא
הייתה כל כך בריאה, כל כך מאושרת למה זה קרה דווקא לה? למה זה
קורה דווקא לי?
ההלוויה מתחילה. זאת הפעם הראשונה שאני בהלוויה.לא חשבתי
שההלוויה הראשונה שאהיה בה, תהיה של אמי. כולם בוכים, וכך גם
אני. אחיי הקטנים לא מבינים עדיין, לא יודעים שאמם זו שנלקחת
להיקבר באדמה. לאחר ההלוויה, חזרנו אלינו הביתה ובאו המון
אנשים לשבעה. זה היה זמן קשה לכולנו. שבוע ראשון לעכל את המצב
בו אנו נמצאים. היה לי פחות קשה בהתחלה כי כל החברים שלי היו
לצדי, והמשפחה גם כן. עדיין לא הרגשתי בחסרונה. לאחר שנגמרה
השבעה האנשים כבר הפסיקו לבוא. חלק היו באים מידי פעם לשאול מה
נשמע, ואיך מסתדרים בבית, הדברים הרגילים.
בחודש הראשון, עדיין הייתי מחכה שהיא תיכנס דרך הדלת בשעה
הקבועה שבה הייתה חוזרת מן העבודה, אך לצערי, היא לא הייתה שם.

ביקשתי מאבי שיישאר איתנו, שיבטיח לי שהוא לא יעזוב אותנו
לעולם, שתמיד יהיה לצדנו. אני כמובן, עזרתי לו בטיפול האחים
הקטנים שעדיין היו צריכים הרבה תשומת לב ועזרה בשיעורים. לאחר
מותה של אמי אחיי סבלו מחוסר ריכוז וציוניהם ירדו בהדרגה. אני
ניסיתי להיות חזקה, עזרתי להם ככל שיכולתי.
הרגשתי שאני כמו אימא בשבילם. אבי היה הולך בבוקר מוקדם
לעבודה, וחוזר בשעות המאוחרות של הלילה, ולי לא הייתה ברירה
אחרת אלא לטפל בהם.
עברה לה שנה וחצי, שבמהלכה היו המון קשיים. אבי מצא לו מישהי,
שמוכנה לקחת על עצמה טיפול שלושה ילדים שלא שייכים לה. הם קנו
בית גדול, ועברנו לגור בו. היא טיפלה בנו, אבל היא אף פעם לא
תהיה אימא שלנו, כי אימא יש רק אחת.
הסתדרנו אתה מצוין, ולא עשינו לה הרבה בעיות. היא מאוד אהבה
אותנו, וגם אנחנו אותה. החיים היו דיי טובים באותה תקופה, עד
שגילינו שאבי חולה סרטן. הרופאים אומרים שלא נשאר לו עוד הרבה
זמן לחיות. אני התחלתי לפחד. אמי נפטרה לא מזמן, ועכשיו גם
אבי? מה עוללתי, שכל זה מגיע לי? תגיד לי אלוהים, מה?
חברתו של אבי הרגיעה אותנו ואמרה לנו שהכל יהיה בסדר, אבל אני
ידעתי לא יהיה בסדר. אבי הולך למות. הוא גוסס. עם אבי כבר לא
בילינו כל כך הרבה, כי הוא בילה את התקופה האחרונה של חייו
בבית החולים, עובר המון טיפולים וסובל. כמובן, שהוא לא החזיק
הרבה זמן מעמד, כי הוא נפטר חודשים ספורים לאחר שנודע לו על
המחלה. גם ההלוויה שלו הייתה מאוד קשה. כולם בכו. אני חושבת
שמאוד ריחמו עלינו. שמעתי אנשים אומרים: "מה הם יעשו עכשיו,
המסכנים? נשארו יתומים. לאן ילכו?". כשאני שמעתי את אותם אנשים
מדברים על זה, עבר פי פחד. חשבתי לעצמי שהם צודקים. מה יהיה
עכשיו? איפה נגור? עם מי נחיה? כל המחשבות שיכולות לעבור
לילדים יתומים בראש. לאחר השבעה היה ויכוח לאן אני ואחיי נלך.
דודי התנדב לקחת אותנו תחת חסותו, ולגדל אותנו כאילו היינו
ילדיו. גם חברתו של אבי ז"ל התעקשה לקחת אותנו. היא טענה
שאנחנו הילדים שלה, ושהיא חושבת שיהיה לנו טוב אתה. ההחלטה
הייתה בידינו. האם ללכת עם דודי, או האם ללכת עם חברתו של אבי?
זאת הייתה ההחלטה הכי קשה והכי גורלית שנתנו לי להחליט. אני,
בתור אחות בכורה, הייתי צריכה להחליט גם בשבילי וגם בשביל
אחיי. החלטתי שהכי טוב לכולם אם נשאר לחיות עם חברתו של אבי,
כי בכל זאת הם קנו ביחד בית בשבילנו, והסתדרנו אתה. לא היינו
צריכים לפול על דודי, היו לו ילדים משלו, היה עדיף לו שנשאר עם
חברתו של אבי, זו דעתי.
נשארנו לגור עם חברתו של אבי, והיא מאוד אהבה אותנו, דאגה
שיהיה לנו כל מה שצריך. אנחנו כבר גדלנו, ואני עליתי כבר
לתיכון. אחיי אף הם גדלו, והתחילו ללמוד בחטיבה. אחותי הייתה
בכיתה ח', ואחי היה בכיתה ז'. הם כבר יכלו להבין את המשמעות
מוות, ואת זה שאימא ואבא אינם איתנו. הם ידעו שאנחנו לא חיים
עם אימנו האמיתית, ועל אף זאת קראו לה אימא. אני לא יכולתי.
הייתי גדולה כשאמי נפטרה, ולא הרגשתי נכונות לקרוא לחברתו של
אבי אימא.
חברתו של אבי הכירה מישהו. היא החלה לצאת איתנו, ושאלה אותנו
אם איננו מתנגדים. היו לי קצת חששות, אבל לא יכולתי לומר מילה.
הסכמנו, אני ואחיי, והיא שמחה. הם יצאו דיי הרבה זמן, והוא
החליט להציע לה להינשא לו. כאן כבר הייתה התנגדות, והם החליטו
לא להתחתן, אך הם ימשיכו להיות יחדיו. לחבר של "אימא" שלנו
הייתה בעיה עם זה שאנחנו חיים בבית, והוא היה רב אתה הרבה.
לאחר זמן רב של צעקות ומריבות בבית, הם החליטו לשלוח אותנו
לדודנו. חשבנו שהיא אוהבת אותנו, אך היא בחרה לגור עם החבר
שלה, ולהתחתן אתו. אנחנו הפרענו לה. עכשיו אני מבינה שטעיתי,
לא הייתה צריכה לבחור בה. הייתי צריכה לבחור בדודי, כשרצה לאמץ
אותנו. כעת היה מאוחר מידי. מרוב הבושה, לא הלכנו אליו.
התביישנו. פחדנו שהוא עדיין כועס עלינו, ולכן לא הלכנו אליו.
סופנו לא היה טוב, כי שלחו כל אחד לבית אחר של הורים מאמצים.
פיזרו אותנו. עברו כבר שנים רבות, ואני כבר נשואה עם ילדים.
אני ואחיי לא שמרנו על קשר מאז ועד היום, ואני עדיין מצפה
למצוא אותם, וכל זה היה מפני שעשיתי טעות. החלטתי החלטה לא
נכונה. הטעות שהרסה את חיי ואת חיי אחיי.








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
זה בסדר גם גידי
אוהב לכתוב
סלוגנים


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/11/02 23:12
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורטל קוגמן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה