מאז שהייתי קטנה אבי תמיד טיפל בי. הוא היה מקלח אותי, מסרק את
שערי, משחק איתי ודואג לי. היה בינינו קשר חזק. קשר שלא היה לי
עם אף אחד. הייתי מספרת לו הכל. היינו ארבעה ילדים. שלוש בנות
ובן. החיים אז היו טובים. אני גדלתי, והקשר ביני ולבין אבי
התרחק.
הכל התחיל מאז שאחי נהרג בתאונת דרכים. אבי היה בעבודה והשאיר
את אימי בבית לבד, לטפל בארבעה ילדים. אני ואחותי התאומה היינו
חולות וכך גם אימי. אחיי הגדולים רצו לצאת לרכב על אופניים, אך
אימי הרשתה להם לצאת רק אחרי הצהרים. אחיי יצאו לדרכם, ולאחר
שעה, שעה וחצי אמי קיבלה טלפון מאחותי הגדולה. אחותי סיפרה לה
בהיסטריה שאחי נדרס. אבי קיבל את הבשורה הקשה מיד, מאימי. הוא
היה מאוד רחוק מן המקום ולא יכל להגיע, אך בכל זאת יצא מהר מן
העבודה. בזמן שאבי יצא מן העבודה אמי השאירה אותי ואת אחותי
התאומה, תינוקות בנות שנה וחצי, יחד עם הביביסיטר. אבי הגיע
לבית החולים ומצא את אחי יחד עם אמי.  אמי בישרה לו בבכי שאחי
נמצא במיון במצב מאוד קשה ושיכול להיות שהוא לא ייצא מזה. אבי
נשבר ולא ידע מה לעשות. הוא החל לצעוק ולבכות ולא רצה להאמין
שזה המצב.
מאותו היום חיינו השתנו לתמיד. אבי החל לעשן. הוא חשב שאם הוא
יעשן זה אולי יוציא אותו מהלחץ ומהדיכאון, אך הוא טעה, כמו
שכולם טועים כשהם חושבים כך. הסיגריות אולי עוזרות לאנשים
להוציא את הלחץ או להרגיע אותם, אבל הם לא מתייחסים לעובדה שזה
מזיק לבריאות, וזה יכול לגרום למוות.  הסיגריות הם "תרופה"
לזמן קצר, ואז מתמכרים אליה, ובזמן שבאמת רוצים להפסיק, השלב
מאוד קשה, ורובם או שמפסיקים לתקופה מסוימת ומתמכרים למשהו אחר
כתחליף וחוזרים לזה או שלא מצליחים להפסיק בכלל. רק מעטים
מפסיקים לעשן לצמיתות, ובמקרה הזה אבי לא נכלל.
בתחילה הוא היה מעשן סיגריה ליום, ולאט לאט הכמות של הסיגריות
ליום עלתה. היו ימים שהוא היה מעשן 2 קופסאות ליום מה שאומר
שהוא עישן 40 סיגריות ליום וזה טירוף.
מרוב שעישן במשך שנים רבות כל כך הוא כמעט חטף התקף לב.
התסמינים שהיו לו לפני ה"כמעט" התקף היו כאבים עזים ביד שמאל.
כשהחלו הכאבים אבי לא עשה כלום. הוא חשב שהכאב יעבור ולא חשב
לרגע שזה באשמת הסיגריות. אבי הוא לא אחד מאלה שהולכים לרופא
כשכואב להם משהו, ולא מספר על זה לאף אחד. כשהוא ממש סובל אפשר
לראות עליו, על אף שהוא לא מתלונן.
הוא אושפז כשבוע וחצי בבית החולים. הוא עבר שם המון בדיקות כדי
לבדוק מה עבר עליו התקופה האחרונה, ולא גילו בדיוק מה הגורם
לכאב. ידעו זה לא היה התקף לב, אך אבי לא ידע על כך. אמי,
שפחדה שיקרה לו משהו, סיפרה לאבי שהוא כמעט עבר התקף, והודיעה
לו שהוא מפסיק לעשן.
אני יודעת שהוא הפסיק לעשן, לפחות לתקופה קצרה, מפני שבשלב
יותר מאוחר גילינו שהוא חזר לסיגריות. מה שלא עשינו, לא עזר.
הוא המשיך בשלו. כשהייתי יותר קטנה , אני ואחיותיי היינו
גוזרות לו את הסיגריה באמצע העישון, או שהיינו מחביאות לו אותן
במקום שהוא לא יימצא. אבל כמו שכבר אמרתי, זה לא גרם לו
להפסיק, מפני שמתי היינו גוזרות לו את הסיגריה, הוא היה מדליק
חדשה, וכשהיינו מחביאות לו את הסיגריות הוא היה קונה חפיסה
חדשה.
כמו שכבר הבנתם, אבי התמכר לסיגריות, ואף על פי שהוא רצה
להפסיק לעשן, הוא לא הצליח.
ניסינו לשכנע  גם אותו שיהפנטו אותו, אך ללא הצלחה.
לאט לאט הוא החל לנסות סוגים אחרים של סיגריות, והגיע לשלב
שניסה כבר את כל סוגי הסיגריות למיניהן. אתם בטח יכולים לנחש
מה הוא ניסה בהמשך, והתשובה היא סמים. כנראה שכבר שיעממו אותו
הסיגריות, והוא רצה קצת לגוון. עם הסמים הוא כמובן לא הגיע
רחוק. יכול להיות שזה הסם, ויכול להיות שלא, אך אבי השתגע
ונלקח לשלוותא. ראיתי שמצבו מחמיר."אני רוצה את אבא שלי
בחזרה", אמרתי לאמי בזמן שאבי אושפז שם. לא רציתי לראות אותו
עובר חוויה כזו או דומה ורציתי שיהיה לזה סוף. עם הזמן הוא עבר
הרבה טיפולי שיקום, והצליח להגיע למצב שהוא מסוגל לתפקד בעצמו,
ויכל לחזור הביתה.
כיום, אבי נקי כבר כשנה, והוא הולך פעמיים בשבוע לפגישות עידוד
עם אנשים שעברו חוויות דומות לשלו, או אחרות.
הקשר בינינו חזר להיות כמעט כמו הקשר שהיה לי איתו בילדותי.
לאבי היה מזל שהייתה לו משפחה תומכת כשלנו, כי יש משפחות שכאשר
מישהו ממשפחתם נכנס לעניין הסמים, הם מתביישים בו, נוטשים אותו
ולא תומכים בו בשלב שהוא הכי זקוק להם.
אם אתם יודעים על אנשים שנכנסו לסמים,עזרו להם, אל תנטשו אותם.
לרוב, אפשר להציל אנשים ולהוציא אותם מזה, הם רק צריכים אתכם
לידם.
לא כולם יוצאים מזה, חלקם אפילו מתים, אז תהיו איתם ברגעים
האולי אחרונים של חייהם, כי אם לא אז זה יעמוד על מצפונכם למשך
כל החיים.
חישבו על זה.