זה היה לילה שקט. הרחוב היה רגוע.
הרוח יבבה חרישית בין צמרות העצים, ועלי השלכת התגלגלו בנחת על
המדרכה הסתווית.
איש לא תיאר לעצמו שבתוך כל הרוגע הזה מתחוללת סערה שלא נראתה
כמותה בעבר.
רועשת וגועשת, הופכת נוראה מרגע לרגע, מאיימת לכלות את החיים.

זה היה מאבק קצר, אבל מלוכלך ועקוב מדם.
כשסיימה, הביטה סביבה בגועל:
הרצפה היתה לשלולית דם אחת גדולה ובכל החדר היו פזורים חלקי
אדם.
שני ראשים התגלגלו בשלולית. בפניהם אשר קפאו, ניתן היה לראות
עדיין את סימני התדהמה.

היא שנאה אותם.
שנאה אותם על שהביאו אותה לעולם - ילדה פגומה שאיש אינו רוצה
בה.
שנאה אותם על ששלחו אותה לפנימיה, לגדול בה מנותקת מן העולם -
ילדה סגורה שאיש אינו מנסה להבין אותה.
היא שנאה את הבית שבו גרו, אותו זכתה לראות רק בסופי השבוע.
היא שנאה את האופן שבו דברו אליה, כמו אל ילדה אשר אינה מבינה
דבר.

משך שנים תכננה בקפידה את הרגע שבו תנקום בהם, על שנים של
השפלה, על ימים של אזכבה, על הכעס והרוגז, על האלימות.
באותו לילה, היא נעמדה מולם והחלה לדבר, בפעם הראשונה בחיים.
הם היו כל-כך מופתעים, עד שהמילים נעתקו מפיהם.
הם כלל לא ציפו לגרזן אשר הונף לעברם, מדוייק וקטלני.
משותקים עמדו, נדהמים נוכח הילדה אשר מזמן כבר שכחו שהיא
ביתם.

זה היה לילה שקט. הרחוב היה רגוע.
הרוח יבבה חרישית בין צמרות העצים, ועלי השלכת התגלגלו בנחת על
המדרכה הסתווית.
איש לא תיאר לעצמו שבתוך כל הרוגע הזה מתחוללת סערה שלא נראתה
כמותה בעבר.
רועשת וגועשת, הופכת נוראה מרגע לרגע, מאיימת לכלות את החיים.

זה היה מאבק קצר, אבל מלוכלך ועקוב מדם.
כשסיימה, הביטה סביבה בייאוש:
הרצפה היתה לשלולית דם אחת גדולה ובכל החדר היו פזורים חלקי
אדם.
שני ראשים התגלגלו בשלולית. בפניהם אשר קפאו, ניתן היה לראות
עדיין את סימני התדהמה.

היא חשה בחשיכה האינסופית האופפת אותה.
ירייה פילחה את הדממה.