'בלי ציניות,' אתה אומר, 'הבטחת...'
צודק, אני חושבת, הבטחתי. אבל גם אתה הבטחת - הבטחת לאהוב,
הבטחת לרגש, גם אם לא במילים.
אנחנו ממשיכים לדבר ושוב אני יורה.
'די!' אתה צועק, 'זה כואב!'
כואב, אני חושבת, גם לי זה כואב...
אני מתנצלת, ושוב מבטיחה.
עוד שניים-שלושה משפטים ושוב - בול פגיעה.
'מה יהיה?' אתה שואל, 'אני לא יכול איתך ככה...'
ואני חושבת לי - ככה? אתה לא יכול איתי, נקודה. אז מה זה משנה
אם ככה או אחרת?
בסוף אתה קם ואומר לי 'בואי שרה, הולכים.'
פתאום הדרך הביתה נראית כל כך קצרה ובכל זאת, הליכה של רבע
שעה, וכל דקה נראית כמו שניה. השניה האחרונה שלי אתך.
המגע האחרון, הבזק של חיוך, שחייכת כל הדרך הביתה.
השביל מתפצל - אני לימין, אתה לשמאל. הלב שלי, שיושב אצלך
בכיס, מפרפר פרפורי גסיסה אחרונים. העיניים שלי מתחילות לדמוע
כשבפנים מבעבעת בי מחשבה על גופי הנמחץ אל הקרקע, הישר מראש
מגדלי עזריאלי, והרגליים - הן לא רוצות לשאת אותי קדימה. הן
רוצות להסתובב ולרוץ אחריך.
'מספיק.' אני אומרת להן, 'בסוף אני אחתוך אתכן!' ולפני שהן
מספיקות להגיב, אני מסננת 'כן, אני יודעת, בלי ציניות.
הבטחתי...'
והולכת להביא סכין מהמטבח.