אני רוצה שתלכו לרדיו ותפתחו את גלגל"צ.
יאללה נו, לכו.
אני לא צוחקת.
מה מנגן?
'זה הכל בשבילך', אולי? 'מזכיר לי אותך'? 'כל הכוכבים'?
איזשהו שיר אהבה אחר?
אמ.טי.וי..
נו?
מרגש?
אתם שומעים את הדיבורים האלה על הנושא ההוא?
ברור.
אתם מבינים אותם?
לא כל כך בטוח.

טוב בואו נגיד ככה.. זה התחיל במקרה. מהדברים האלה שאתה מסתכל
לאחור ויכול להגיד שאם היית מסתכל לכיוון השני החיים היו נראים
אחרת. ואני אומרת תודה לאל על  הדברים האלו.

זה המשיך בצורה סתמית-משהו, אבל בשבילי זו הייתה אולי התקופה
הכי חשובה עד כה בחיים.

זה הגיע לתקופה ההיא שאני יכולה להגיד, והפעם בביטחון, בצורה
ברורה ובלתי ניתנת לערעור, התקופה היפה ביותר בחיי, וזו שהייתה
הכי מתנודדת על סף שבירה מוחלטת.
התקופה שהיה לי בה הכי הרבה ביטחון עצמי, ועם זאת התקופה שבה
הוא היה הכי מעורער בקנאה.
ופתאום זה היה כאילו הייתי יכולה לשבת לכתוב אלף שירים ולנגן
אותם על הגיטרה הלא מכוונת שלי, בלי לדעת אפילו אקורד אחד בגלל
שאחרי הכל עזבתי את שיעורי גיטרה..

ועכשיו.. אם הייתי יכולה, הייתי עושה שתשנא את כל הבנות בעולם.
ככה שאני אוכל לישון בשקט ולא להרגיש טינה כלפי החברות שלי.
הייתי עושה שלא היה נמאס לך כל כך מהר..
הייתי עושה שאני אוכל שוב פעם לקרוא את המחשבות האלו בראש הזה,
המבולבל שלך.
הייתי עושה שתרצה לכתוב לי שירים, למרות שחרוזים ופואמיה זה
ממש לא אתה.
הייתי עושה שבחיים בחיים לא היית כועס עליי שוב..
הייתי עושה שאיכשהו לא תהיה לך גם סיבה.
הייתי עושה שתדע מה אני רוצה ולא תתעצבן כשאתה לא מבין אותי.
הייתי עושה שאני אהיה טיפה יותר מה שאני אמורה להיות, במקום מה
שבא לי להיות באותה שניה.

אז זה כאילו את עוברת עינוי סיני נוראי של עזים
אבל גם כאילו את בלונה פארק עם רכבת ההרים הכי מדהימה
זה כאילו כל השירים האלו נכתבו רק כדי לעצבן אותך
אבל גם כאילו את בעצמך כתבת אותם עליו
זה כאילו את עוברת את כל הגיהנום ובחזרה..

אבל זה כאילו את עושה את זה בלי שיכאב בכלל, כי הוא עוזר לך
לעשות הכל.


בשבילך, בשבילי, בשבילנו.

"אני רוצה קצת סיפור, אני רוצה קצת שירים, אני רוצה קצת דובי
מפרווה, אני רוצה קצת מהכל, אני רוצה.. אני רוצה משהו
מיוחד."


                                       10.10.02