כל חיינו אנחנו מתהלכים במעיין עירפול חושים תמידי עם רגעי
בהירות בודדים, אך גם אלו דועכים מהר ומתמוגגים בחזרה לערפל
המכסה את עיננו. אנו חיים בעולם דו-מימדי! אל תצחקו, חשבו על
זה.
מה ההבדל בין שני מימדים לשלושה מימדים? ההבדל הוא העומק.
באנשים העומק הוא המחשבות, הדעות, הפחדים, הרגשות והאישיות של
האדם. כשאתם רואים אנשים ברחוב אתם לא רואים אף אחד מאלו
ואפילו בחבריכם ובני משפחתכם אתם רואים רק את המעט שהם מאפשרים
לכם לראות. חשבו על כמות האנשים שחולפים לפניכם ברחוב כל יום
ועל איך שבשבילכם הם יכולים באותה מידה להיות מצויירים על
בריסטולי נייר. ואכן אותם רגעי בהירות אותם הזכרתי הם אותם
רגעים מעטים בהם אנו קולטים אמת זו. מן הסתם תאמרו שזה אכן
עצוב אך מה בכך, אין אנו שולטים בזה. מצב עגום זה הוא הכרח של
המציאות בה אנו חיים. האמנם?!?
לעיתים בעודי הולך לי ממקום אחד למשנהו, מביט אני לעבר הבתים
אותם אני עובר. מבעד לחלונות אני רואה משפחות, אני רואה חפצים
הנאספים במשך שנים ומהווים חלק בלתי נפרד כמעט ובלתי מובחן
מחייהם של אנשים, אני רואה היסטוריה, אני רואה הווה ואני רואה
עתיד. אך כשאני מפנה מבטי אל האנשים החולפים על פני, חלונות
נשמתם כהים, אין הם מראים דבר. הכל נעול, מוסתר ולאו דווקא
בכוונה - מתוך הרגל.
משפט מפורסם, אני כבר לא זוכר של מי, אומר "כל איש הוא אי
העומד כשלעצמו". האמנם?!?
אנחנו מדברים זה עם זה ושואלים שאלות אך לעיתים רחוקות באמת
מחכים לתגובה או גם אם זו ניתנת מקשיבים לה. יש מכם שיאמרו "לא
זה לא נכון, אני מקשיב!". ואני שואל באמת? אתה בטוח? האם אתה
תמיד מקשיב כשמדברים איתך ומקשיב לתשובות של השאלות ששאלת גם
אם אלו שאלות סתמיות כגון "מה שלומך?" או "מה נשמע?". האם אתה
מחכה לתשובה ומקשיב או שאתה פשוט מצפה ל"כן הכל טוב", או
"אחלה, מה איתך?". השיחות כיום הן ברובן סתמיות ואנחנו מצפים
שמבין בליל המילים בני-שיחנו יקלטו את הדברים החשובים כפי שאנו
עצמנו מנסים להפריד בין העיקר לטפל בדבריהם. מדוע? מדוע יש
להפריד בין העיקר לטפל? האם אין אנו צריכים לקוות כי השיחות הן
חשובות מספיק בכדי שכל הנאמר יהיה עיקר ולא יהיה טפל כלל?!?
האם יהיה זה יותר מדי לקוות שכל השואלים לשלומי מתעניינים
בכנות בתשובה לשאלתם? ושכל אלו שאני דורש בשלומם יענו לי בכנות
ולא רק בכדי לצאת מידי חובה?
אני לא שופט אף אחד או אחת, או לפחות מנסה בכל מאודי שלא. אני
גם לא מחפש אשמים, מה יעזור למצוא את האשם זה לא יפתור את
הבעיה. אחריות תמיד ניתן לזרוק לומר "אני לא אשם, החברה גרמה
לזה, ואני רק אחד אני לא יכול לשנות את העולם" - זה קל, לא
אתיימר לטעון שלא אך האם זה שווה את זה?
אתם מן הסתם אומרים "יופי, עוד בכיין?", "כל מה שהוא יודע זה
להתלונן", "מה חדש?" ולזה אומר למה ציפיתם. עד כאן רק העליתי
את מה שקורה כל הזמן מסביבנו ולרוע המזל נחשב לנורמלי. לומר
שהדברים לא טובים, זה קל אך להביא פתרונות אחרים במקומם, זה
משהו אחר. אם ציפיתם לתשובות או פתרונות אני מתנצל שכן לא זו
הכוונה. לי יש את הפתרונות שלי אך "איש איש באמונתו יחיה
ובדרכו ילך" ועליכם למצוא את הפתרונות שלכם בעצמכם אחרת - אין
להם שום ערך! אם לא ניקח דבר כמובן מאליו גם הבעיות לא תהינה
מובנות מאליהן והן תיפתרנה, לדעתי.
אנשים מנסים שלא ליצור גלים, לא לזעזע את המערכת וכיוצא מכך
להראות שונים. אם אהיה בשקט ואעשה כמו כולם אתקבל כאחד מהם.
אשאיר אתכם, אלו שנשארו עד כה, עם שאלה אחת. האם הייתם רוצים
להיות חברים בקהילה שתקבל אתכם בעודכם נוהגים כך? האמנם?!?
מלנכולי? לא אני לא מלנכולי, מדוכא? לא בהכרח, מאוכזב? בהחלט!
אני מאוכזב מעצמי שכן אני לא תמיד מהווה דוגמא ולעיתים גם אני
חוזר לדפוסים שהזכרתי למעלה. זה אנושי לטעות אני מסכים אך
עבורי זוהי נקודה כאובה כי היחס למעלה על אף היותו נורמה
חברתית מפריע לי. זה אני. חשבו על שאמרתי והביטו סביבכם נסו
למצוא רגעי בהירות ולא לאבדם וחשבו איך אתם הייתם רוצים לחיות
ואז... חיו כך!!! |
