יום קייצי לוהט של אמצע אוגוסט. קרני השמש חודרות גם עד
לחריצים שבחומה. אני שותה עוד לגימה מהמיימיה וממשיכה בדרכי.
כבר אינני זוכרת מתי בדיוק יצאתי למסע. הימים חלפו ואט אט
איבדתי את תחושת הזמן.  הזכרון הברור והמשמעותי האחרון שלי הוא
היום שבו יצאתי למסע.
באותה תקופה קיבלתי רמזים חוזרים ונשנים בקשר לקיומו של שער.
לא היתה שום עובדה מוצקה אך אותם רסיסי מידע קטנים הספיקו לי
בהחלט. הייתי בטוחה כמו שלא הייתי מעודי. ארזתי את חפצי
ויצאתי.

לאחר שעות ספורות של הליכה ראיתי אותה. בהתחלה לא הייתי בטוחה.
אחרי הכל, לא כל קיר אבנים הוא חומה, ולא כל חומה היא החומה
שאני מחפשת. אך לפי גובהה, וסוג האבנים הבנתי במהרה שמצאתי
אותה.

ומאותו היום, ועד היום שבו החל סיפורי צעדתי לאורכה. והמראות-
אותם מראות, והנופים- אותם נופים. והחומה- אותה חומה.
מדי פעם פגשתי בדרכי איזה עובר אורח מוכר. רואה צאן, או סתם
אדם שיצא לטייל להנאתו, והם שאלו אותי לאן פני מועדות. אמרתי
להם שאני מחפשת את השער שבחומה. חלקם החלו מדברים על החומה, עד
כמה היא מוסיפה לנוף המקומי, ועוד כהנה וכהנה.הם לא התייחסו
כלל לדברי על קיומו של שער. השאר הביטו בי ואמרו בעצבות שהרי
לא קיים, ומעולם לא היה קיים שער.

אבל אני לא הקשבתי לדבריהם והמשכתי בדרכי. תרתי מאחורי כל שיח
אחרי שער, או אפילו רמז לשער.
מדי פעם מצאתי סדקים בחומה. ניסיתי לשאוף דרכם כמה שאפשר
מהאויר הנעים שבצד השני. הצצתי פנימה וקיוויתי לראות אותו- את
אורי.

ואכן, לעיתים ראיתי אותו מבעד לסדקים. מתהלך לו בודד ליד קירות
האבן הגבוהים , אולי מתפתה לטפס עליהם ולצאת החוצה, אך חושש.
בפעמים האלה קראתי לו- אבל הוא היה רחוק מדי, ולא יכול היה
לשמוע.

המסע התעקב מסיבות רבות. לעיתים מרב עייפות או יאוש נרדמתי
לרגלי החומה. במשך מספר ימים נשארתי באותו מקום. כמעט שקלתי
לחזור לביתי. איינני יודעת מאין שאבתי את כוחותי להמשיך. בכל
אופן, המשכתי. ובאותו יום קייצי לוהט של אמצע אוגוסט, מצאתי את
השער.

הוא היה מוחבא היטב מאחורי שיח גדול וסבוך, אך לאחר שגזזתי
בצורה יסודית את חלקו העליון, יכולתי להבחין בפתח וידעתי שזהו
השער. השער, לאחר שנחשף לגמרי, היה פחות או יותר בסדר גודל של
אדם אחד, ובתחילה נראה בטוח לגמרי למעבר.

נשמתי נשימה עמוקה וצעדתי צעד אחד פנימה. ריח נעים הציף אותי.
הריח של אורי. וכבר הייתי מוכנה לצעוד את צעדי השני אך יד
גדולה עצרה אותי ודחפה אותי החוצה.
"מי את?" - שאל אותי קול מוכר, אך גם שונה וקר בו זמנית.
"מי אתה?"- החזרתי שאלה והבטתי באדם שעמד מולי.
"אני אורי."- הוא ענה.
תחילה לא הבנתי. אחד מאתנו התבלבל, הייתי בטוחה בכך. או שהוא
התבלבל בשם, או שאני לא שמעתי נכון את מה שאמר. בכל אופן- לא
יתכן שזה אורי.
הבטתי בו כמה שניות. כאילו מחפשת אצלו הסבר למה שחשבתי ששמעתי
ואולי לא שמעתי כלל. אבל משהו במבטו אמר לי ששמעתי נכון. "אם
כך- הוא משקר." חשבתי. לא יתכן שזהו אורי. עיניו של אורי אינן
מרוחקות כמו של האדם שעומד מולי. פניו עינן קרות כל כך. הוא
אומנם דומה לו קצת בצורתו החיצונית, אך אני מזהה את אורי כשאני
רואה אותו, ואורי- הוא מזהה אותי. ידעתי שהאדם שעומד מולי הוא
מתחזה.
"אינך אורי."- אמרתי מייד בחוסר זהירות שאינו אופייני לי.
"מובן שאני אורי" -הוא ענה לי."מאז שאני זוכר את עצמי, שמי הוא
אורי."
"ובכן, אורי"- עניתי לו -"הנח לי להכנס."
"לא!" הוא כמעט צעק.
"מדוע?" שאלתי אותו, אל אף שידעתי שלא יאמר לי את התשובה
האמיתית.
"לא אכניס אותך מפני שאינני רוצה. אני הוא אורי ואני מחליט מי
יכנס אל בין כותלי החומה." -הוא התריס.
"ומי הם האנשים שאתה מחליט להכניס?" -שאלתי, מנסה להיות כמה
שיותר מאופקת.
"אף אחד. רק אני נמצא בין כותלי החומה."
"שוב שקר!" -התקשתי לשמור על קור רוחי. "אתה אינך אלא שומר.
בין כותלי החומה נמצא אורי האמיתי, והוא כבר משתוקק לצאת,
לפרוץ החוצה! הוא כבר מצטער שהציב אותך לשמור על השער! סיפרת
לו שקרים! אמרת שהעולם בחוץ רע ומפחיד, אמרת שהוא לא ישרוד שם,
שהוא חלש מדי. שהוא חייב לכלוא את עצמו בין כותלי החומה הארורה
הזאת. ועכשיו הוא מפחד לצאת. כל פעם אתה ממשיך ללחוש באוזנו,
להזכיר לו את אותם שקרים נוראים שסיפרת לו. מדוע אתה עושה
זאת?!"

מאחוריו שמעתי פתאום קול בכי. בכיו של אורי. אורי האמיתי, לא
המתחזה. ניסיתי לרוץ אליו, להושיט לו את ידי, אך מכה חזקה נחתה
על ראשי.

איבדתי את ההכרה. כשהתעוררתי, מצאתי את עצמי במקום אחר. החומה
עדיין עמדה. כל כך קרה, כל כך גבוהה. אך הייתי רחוקה בכמה מאות
קילומטרים מהשער. לא הכרתי את המקום המדוייק שבו שכבתי, אך כבר
היה לי מושג בקשר לכיוון שעלי ללכת.
קמתי על רגלי, מילאתי את המיימיה והתחלתי בחיפושים שנית.