[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








השמיים היו זרועים בגווני אפר כהה, האוויר היה קר ולח והרוח
החצופה מכה ללא רחם באברי הגוף החשופים, כאילו מנסה להקפיא
אותם לחלוטין. היו אלו מאותם ימים בהם חשבת לעצמך "בשביל מה לי
לצאת החוצה? מדוע
לא אשב לי בביתי תחת שמיכה חמה ואשתה כוס תה?", אבל מה לעשות,
לחיים יש תוכניות משלהם, ואין הם מתחשבים בדברים פעוטים כגון
מזג אוויר רע.

רק שלא יתחיל לרדת גשם", מילמלתי לעצמי, "רק לא זה, לעזאזל, זה
יקלקל את הכל", קיללתי בשקט כאשר טיפטוף גשם קליל החל מכה
בפני, אולם אז הגעתי סוף סוף אל תחנת האוטובוס. התחנה היתה
עמוסה לעייפה באנשים, נשים עם עגלות ילדים, זקנות שחזרו מהשוק
עם עגלות הקניה שלהן, חלקם יושבים, חלקם עומדים, כולם מקטרים
על מזג האוויר, על יעילותה המפוקפקת של מערכת ההסעה הציבורית,
המצב הכלכלי, הביטחוני, ומה לא, בעצם.

לאחר המתנה שנראתה כנצח, בסופו של דבר, הגיע אוטובוס, שהיה מלא
לחלוטין באנשים ואפילו לא טרח לעצור ליד התחנה, אך לאחר מספר
דקות מועט הגיע אוטובוס חצי ריק אליו עלה המון האנשים ואני
איתם. שילמתי לנהג והתחלתי לנוע אל מרכז האוטובוס, ושם, ראיתי
אותה. היא ישבה בחלק האחורי יותר של האוטובוס. מאותו הרגע לא
יכולתי שלא
לבהות בה, עורה היה בהיר, שערה היה שחור ועיני השקד שלה, כאילו
היפנטו אותי.

"תפסיק!", אמרתי לעצמי, מנסה לשכנע את עיני להתיק מבטן ממנה,
"זה לא יגמר בטוב, אתה יודע", אבל הלב, איבר בוגדני שכמותו,
ממשיך בשלו ודוחק אט אט את המוח והשכל הישר מלפעול ולשלוט על
הגוף. המושב שלידה היה פנוי וברגע של חולשה ניגשתי אליה ושאלתי
אם אני יכול לשבת, היא אפילו לא הביטה בי, רק הזיזה את תיקה
שהיה מונח על הכיסא ושמה אותו על ברכיה.ישבתי.

מכאן יכלתי כבר להריח אותה, את הבושם העדין ששמה, את ריח השמפו
שלשערה, ואני, יושב כמו שמוק מאובן, לא מעז אפילו להסתכל
לכיוונה, בטוח כי אם רק אנסה לומר משהו, אקלקל את הרגע. המוח,
לבנתיים, התחיל לקחת שליטה שוב על הגוף "רק שב בשקט, תנשום
עמוק, תעביר לבנתיים את הנסיעה, הכל יהיה בסדר", ואני, החלטתי
להקשיב למוח, נשענתי לאחור, עצמתי עיניים וניסיתי להרגע.
בדמיוני, התחלתי כבר לחשוב מה היה קורה אם כן הייתי עושה צעד,
מתחיל לדבר, לוקח מספר טלפון, אולי היינו יצאים הערב, אולי
מתאהבים? את גל המחשבות המוח קטל במהירות "לא, זה לא היה עובד,
אתם שונים מדי, היא בחיים לא היתה יוצאת עם אנשים שכמותך, אתה
רק היית עושה
צחוק מעצמך בפני כולם, איך היית חי עם עצמך לאחר מכן?".

בעודי שקוע במחשבותי הרגשתי נגיעה קלה בכתפי, ניעורתי מהזיות
השווא שלי וראיתי אותה, מסתכלת לעברי. ליבי החסיר פעימה, האם
זה הרגע? אני חייב לומר משהו, חייב, ואז שמעתי אותה אומרת "אני
צריכה לרדת פה, אתה מוכן לזוז בבקשה?".

זזתי.
והיא הלכה לה אל כיוון דלת האוטובוס, הסתכלה במבט חטוף לאחור
וירדה.


וידעתי שזאת תהיה אהבת חיי האחרונה, אהבת חיי שפשוט נזלה לה
מבין אצבעותי כי לא היה לי את האומץ לעשות שום דבר בנידון.

שתלך לעזאזל, זונה", חשבתי לעצמי, "עוד מעט יהיו לי 72 כמוה",

סיננתי לעצמי בשקט בזמן שהפעלתי את המתג שהיה חבוי בכיסי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בושה וחרפה.
זה מה שקורה
כשמביאים כושים
שאכפת להם רק
מהכסף במקום
לטפח צעירים
במועדון.
הקבוצה הזאת
צריכה בדק בית
רציני.
אני מתבייש
להיות אוהד
היום.



חרגול, אוהד
פנתנייקוס
ירקרק, פותח את
כינוס ועדת
החקירה


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/10/02 19:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
השטן הסטלן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה