השקט מטעטע הוא
הקול בוקע אך לא נשמע
השקט משקר
ולא נותן לעיניים להפסיק מלרצד על המסך הקטן.
בשקט כותב לך
אבל השקט...מטעטע.

השקט קורא לי ממעמקיו
קורא לי שאבוא ואשחק איתו
בין חצרות הבתים, בפרדסי התפוז של תחילת החורף.
השקט כבר המון זמן לא ביקר
ודואג אני כמעה שמה אולי קרה דבר.
"היש בגלעד מרגוע
אמור לי, מתחנן אני."
"לא עוד" ענה בשקט.

שששש.
שקט לי מדי מתחת למים.
זה למה אני מפחד מהמים.
אני הידרופוב בארון, שדואג שמה
שמה יחשבו שמטורף אני.
שהשקט שבמים לא יפגע בי.
אני לא סומך עליהם.
המים שקטים מכדי לבשר טובות
הלא, מדי פעם מישהו נכנס ולא יוצא...

שתיקה ושקט באים מבניינים שונים.
תמיד זה הפריע לי, כי הם הלכו אצלי בראש ביחד
יד ביד ויד.
ש.ק.ט ו-ש.ת.ק נראים דומים כל כך.
אבל אחד מהם הוא אני.
והשני אתה.

תנו לי שקט.
תנו לי חופש.
תנו לי אוויר.
תנו לי מרחב.
תנו לי מקום.
תנו לי אפשרות.
תנו לי צ'אנס.
תנו לי אמון.
תנו לי סיבה.
תנו לי הכל. אבל קחו ממני את הרעש הנורא הזה בראש.
תתנו לי שקט.

צלילי השקט.
בוהים בי ממעל.
שוקעים בי, ומשתלטים על כל חלקה טובה.
נדבקים אל תוך הנשמה,
ולוקחים את שנותר מאתנו.
משאירים אותי להיות לבד.
והכי נורא זה הנפילה שאחרי השקט הראשוני.
הנפילה ואיבוד ההכרה.
זה השקט שלי. אלו צליליי.